חלונות שקופים אטומים

מאת: אילנה שוורץ

אילנה שוורץ

 

מונחים של חסד ונתינה תמיד נכחו בסביבה שלי.
גדלתי בקהילה קטנה שנכחו בה, לצד שגרה של תפילות משותפות ושיעורי תורה, מסגרות קבועות של נתינה ומעורבות חברתית. פעילויות אלו חצו את מגוון הגילאים, מילדי בית הספר היסודי דרך תלמידות התיכון, מבוגרים ומבוגרות. הזיכרון שלי מלא ברגעים של חלוקת ארגזי מזון בלילות חמישי בעיר הסמוכה לנו, התרגשות שמתלווה לטיפוס השקט במעלה חדר המדרגות, הנחת הארגז ליד דלת הכניסה, דפיקה מהירה וירידה זריזה במדרגות, שלא נתגלה בטעות. בימי הקיץ – קייטנת איל"ן מלאה בפעילויות ומשחקים, שהשתלבו למשך שבוע עמוס גם בסיוע פיזי בכל מה שדרוש לחניכים. ובתוך סערת החבר'ה והצחוק, הסיוע נדמה שגרתי כל כך, כמו ברור שזה מה שאנחנו רגילים בו, והעדינות והרוך שכרוכים בכך שתחת אחריותנו יש חניך או חניכה שזקוקים לנו, מרגישות מובנות מאליהן.

אני לא בטוחה מתי לראשונה הבנתי שהמעורבות שאני כה מורגלת בה מופנית אל מעגלים חיצוניים לקהילה שאני משתייכת אליה. שהקהילה שלי, שהיא גדושה בטוב, מנהלת יחסים חד צדדיים של נתינה וחסד עם אנשים ומוסדות שאינם תושבי המקום, שאינם חלק אינטגרלי ממרקם החיים שבתוכו התבגרתי. ההבנה הזו הייתה מטלטלת, במובן מסוים, והשפיעה מאד על חיי הבוגרים. לקראת סוף התיכון עמדתי לפני הצורך לבחור במסגרת שבה אלמד או אעסוק בעשיה. במודע או שלא, הבחירה שלי לוותה מאד במדרש מתוך ילקוט שמעוני, שאומר כך:

"וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים" [מלכים א ו, ד].
אָמַר רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי: אַתְּ מוֹצֵא, מִי שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לוֹ חַלּוֹנוֹת – עוֹשֶׂה אוֹתָם רְחָבוֹת מִבִּפְנִים וְצָרוֹת מִבַּחוּץ.
לָמָּה? שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹאֲבוֹת אוֹר.
אֲבָל חַלּוֹנוֹת שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ רְחָבוֹת מִבַּחוּץ וְצָרוֹת מִבִּפְנִים,
לָמָּה? שֶׁיִּהְיֶה הָאוֹר יוֹצֵא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמֵאִיר לָעוֹלָם.
(ילקוט שמעוני מלכים א, רמז קפב.)

הפסקה הזו מרגשת אותי מאד. היא מציגה לנו שתי אפשרויות של קיום קשר בין תוככי בית המקדש (ולעניינו- קהילה, בית מדרש) והחוץ. הראשונה, שעיקרה לשאוב אור מהחוץ והשארתו בפנים, והשנייה, שנבחרה עפ"י הפרשנות לבית המקדש- שמתמקדת בהוצאת האור הפנימי החוצה אל העולם. לכאורה, יש כאן מצב דומה לסיפור שאתו פתחתי, על מקור שרק מוציא מאורו החוצה ואינו מקיים יחסי גומלין עם החוץ. אבל בית המקדש גם התכתב עם החוץ – בין אם בזמני העלייה לרגל, כשרבבות חוגגים מילאו את רחובות ירושלים בבואם אל המקדש, ובין אם בעתות צרה, כשבית המקדש שימש נקודת התכנסות לתפילה.

בית מקדש, או בית מדרש, אינם יכולים להתקיים בוואקום. האור שמופק בהם צריך למצוא דרכו החוצה וצריך להרחיב בהם פתחים שמקבלים מהאור שנמצא ומופק בעשיה ובשגרת היום יום, הכביכול מנותקת.

אחזור לסיפורי האישי, ברשותכן, כדי לחדד מדוע אני כותבת מילים אלו. בשנים האחרונות זכיתי לקחת חלק בלימוד בבתי מדרש יקרים ואהובים מאוד. רמת הקשר המתקיימת בין החוץ לפנים השתנתה ביניהם וכך גם הצורך שלי לדייק את האיזון. בחורף שעבר נכנסתי בדלתות בית המדרש באלון לארבעת חודשי תכנית 'מבוע'. הלמידה המשמעותית, פוקחת העיניים ומרחיבת הנפש סיפקה זמן משמעותי להתכנסות נחוצה, אך בתוכי הדהד הרצון להוציא גם את ההתרחשות הזו החוצה, אל מרחב חיים אחר, לקיים את התורה הנלמדת במדרשה כתורת חיים שתפגוש ותפגיש אותי עם השגרה, עם החברה שאני חיה בה, עם המרחב העירוני, עם כמה שיותר מעגלים.

לפני מספר שבועות, כשפורסם הקול הקורא להצטרפות למעגל השותפין והפעילים של בית פרת, קרץ אלי מבין שמות הצוותים שם חדש, משמח ומרגש: צוות מעורבות חברתית. בצוות אנחנו מבקשות ומבקשים לצקת אל בית פרת קומה נוספת, של תנועה דו-כיוונית. ליצור אור שמשמש בערבוביא בין אור הלימוד והקהילתיות שנוצרים כאן ובין הסביבה שבה אנו חיים, על האור העצום שיש בה.

ירושלים מזמנת לנו הזדמנויות אין קץ להיפגש עם סוגי עשיה שונים שמרחיבים את המחשבה ואת הלב בקיומם. פעם בחודש צוות מעורבות חברתית יבחר מקום שנצא אליו יחד, נצטרף לעשייה שמתקיימת בו, להוסיף בו מאורנו ולקבל אלינו מאורו של מקום. כל יציאה תלווה בשיחה מקדימה, שתוסיף לנו מחשבה ורעיון למהות העשייה.

כלי תפילה ואמונה שאכן נצליח ליצור לנו בית שחלונותיו שקופים אטומים, והאור שיוצא ונכנס בהם יוסיף ויגדל.

מאת

אילנה שוורץ

אילנה שוורץ

בוגרת מבוע כ"ג ובית המדרש הגבוה בירושלים, פעילה ב״חבורה יוצרת עצמאות״.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.