יושב על הגדר? כשהדילמה דופקת בדלת.

מאת אורי הס

אורי הס

 

 

 

"יושב על הגדר, רגל פה, רגל שם"
אנחנו אנשים מתלבטים. אולי זה העם, אולי זה הדור, אולי הניחוח הבית-מדרשי, אבל אנחנו אוהבים את ההתלבטות. יש משהו מעורר הערכה באדם שמוכן להודות ולומר "לא חשבתי על זה מספיק", "אני מבין את שני הצדדים" או "טרם החלטתי מה דעתי". משהו קוסם בנכונות לבחון את הסיטואציה לעומקה ולקחת את הזמן להתבשל בהחלטה.

אבל מה עושים במקרים בהם את לא יכולה לשבת על הגדר? במצב בו הדילמה פורצת את הדלת בסערה, ומכריחה אותך לבחור? לי התחושה הזו מרגישה מלחיצה ולא הוגנת –לא הייתי מוכן, לא אני בחרתי בכך! כאילו נשמטה הקרקע מתחת לרגליים, אני נאלץ להתייצב, לבחור עמדה, להגדיר את עצמי בעל כורחי. אני חושש שהגדר שעליה אנחנו יושבים בבטחה התערערה. גם אם הדילמה עוד לא פרצה את הדלת, היא עומדת ונוקשת ומאבדת סבלנות. בהרבה מקרים יש לנו אפשרות להשהות אותה, לבחון את עמדתנו. אני חושש שההזדמנות הזו חלפה, ובאופן לא הוגן, אנחנו ניאלץ כולנו לפתוח לה את הדלת ולבחור.

באישון לילה בחודש שעבר, בין חוק המלצות לחוק מרכולים, עבר בכנסת ישראל תיקון לחוק למניעת הסתננות, לפיו מתקן חולות ייסגר תוך שלושה חודשים, ויושביו ייאלצו לבחור בין מאסר ללא הגבלה לבין גירוש מישראל. ברוכה הבאה דילמה.
הנושא הזה לא נוח ולא בהכרח קל לבחור בו עמדה. תומכי החוק טוענים שאנחנו מוכרחים לסייע למצוקה הקשה שיצרו המסתננים בדרום ת"א, באילת ובמקומות נוספים, ושגירושם הכרחי לטובת אזרחי המדינה. המתנגדים טוענים שגירוש כזה הינו לא מוסרי, לא חוקי ולא נחוץ (שכן קיימות חלופות ראויות ומתאימות שאינן דורשות הפרה כזו של זכויות אדם).
מי צודק, מה קורה שם בכלל ולמה אני מוכרח לבחור?

"מביט לפה מציץ לשם"
השאלות האלו ניצבות בפני כל אחת ואחד מאיתנו בעל כורחנו, ואני מבקש להציע כמה תשובות. נתחיל בשאלה האחרונה. אנחנו מוכרחים ומוכרחות לבחור כי הצעד אותו בחרו נציגנו בכנסת הוא בלתי הפיך, ויחרוץ את גורלם של עשרות אלפי המהגרים בעוד פחות ממאה ימים.
השאלה מה קורה שם בכלל היא מורכבת יותר, והפרטים המדויקים נתונים לוויכוח (ולדעתי לא משנים את הבעיה הכללית), אבל בקווים כלליים – קצת פחות מ-40,000 אנשים שנכנסו לישראל מאריתריאה וסודאן, כנראה שחלקם פליטים מזוועות בארצם וחלקם היגרו בבקשם עבודה ושיפור בתנאי חייהם (לכן, כדי ליישב בין צועקי "פליטים!" לצועקי "מסתננים!", נקרא להם באופן נייטרלי 'מהגרים'), מרוכזים בצפיפות בעיקר בדרום תל אביב. אזרחים תושבי דרום ת"א מדווחים על מצוקה נוראה שהתפתחה באזור – עוני, פשיעה מוגברת מאוד והזנחה. המהגרים צפויים להיות מגורשים למדינה שלישית באפריקה (כלומר, לא המדינה ממנה היגרו), כנראה רואנדה, ממנה עלו דיווחים רבים על מקרים של רצח, אונס וסחר בבני-אדם.

אז מי צודק? בדילמה הזו, שנקישותיה הולכות ומתעצמות, כמו בכל דילמה, יש טענות לכאן ולכאן. אני מבקש לשכנע אתכם ואתכן שהחוק שעבר ותכנית הממשלה שאושרה השבוע, במסגרתו יגורשו עשרות אלפי מסתננים פורעי חוק, פליטים נרדפים במצוקה, גברים, נשים וילדים, נוגד את ערכי היהדות, לא מוסרי ולא ייתכן שאנחנו מסכימים לו. ולצערי, אני חושש שהחוק הזה עתיד להגדיר אותנו. להגדיר איזו מדינה אנחנו ואיזה אזרחים אנחנו במדינה.

"קורא עיתון שומע חדשות בזמן"
כאמור, טיעונים יש לכאן ולכאן. לדעתי, וכפי שאציג מיד, הטיעונים נגד החוק והגירוש הם כה ברורים וחזקים, שאין טעם לדוש בהם. נבחן אותם בקצרה, ונעבור לבחון את הטענות התומכות בגירוש, המתמקדות ברובן במצוקתם הקשה של תושבי דרום ת"א.

אז למה לא? עד כה כבר גורשו, כחלק מהליך קודם, אלפי אנשים לרואנדה. עשרות דיווחים מספרים שרבים מאלו שגורשו (כחלק מ"גירוש מרצון" או בכפייה) מצאו את עצמם קורבנות לסחר בבני אדם, עינויים בידי דאע"ש ורצח. הניחו לשאלת "פליט/מהגר עבודה", לשאלת אשמתם המוסרית של המהגרים שהגיעו לישראל וחשבו – גם אם כולם היו מהגרי עבודה (ולא פליטים), ורק מחצית מהדיווחים מרואנדה יתבררו נכונים, האם נוכל לשלוח אנשים במטוסים למדינה שדיווחים כאלו עולים ממנה, מבלי לבררם קודם? האם היינו שולחים אסירים מורשעים לכלא שדיווחים כאלו עולים ממנו?
נראה לי ברור שבמקרה בו לפחות חלק מהמהגרים הם פליטים (אמנם בישראל הוכרו רק 0.02%, שהם 11 אנשים, מיוצאי אריתריאה מבקשי מעמד הפליט ככאלה, אך באירופה הוכרו למעלה מ-90% מבקשותיהם), ולפחות חלקם חפים מפשע (בשנה מדווחים פחות מ-400 פשעים בקרב הקהילה האפריקאית המונה כ-40,000 איש, כך ש-99.9% מהאוכלוסייה כנראה חפה מפשע, כך לפי נתוני הלמ"ס), יש די בדיווחים המזעזעים מרואנדה כדי לעצור את הליך הגירוש, ולכל הפחות להתחיל בירור רציני על מה הולך שם.

אז למה כן לגרש את המהגרים? יש הטוענים כי גירוש המהגרים חיוני לטובת שמירה על הצביון היהודי של המדינה. בואו נפתח את ארון הספרים ונבחן את המסורת היהודית. המסורת הזו עשירה בהתייחסות לגויים וליחס אליהם. 36 פעמים, יותר מכל ציווי אחר, מורה אותנו התורה על היחס לגר. בספר ויקרא מורה לנו אלוהים בקולו של משה, רגע אחרי "והדרת פני זקן" ורגע לפני "ושמרתם את כל חֻקֹּתַי", את הציווי "וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם–לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא, י"ט, ל"ג-ל"ד). התורה לא שואלת אותנו האם הגר הוא פליט או מהגר עבודה. היא דורשת מאיתנו יחס ראוי לגר, לאדם היושב בקרבנו, בדיוק בגלל היותו אדם, היושב בקרבנו, ועלינו האחריות. הנימוק לכך הוא כפול. אנחנו, שהיינו גרים בארץ מצרים ונעשינו עבדים, שביקשנו לברוח מאירופה ונענינו בטריקת דלתות – עלינו החובה להתייחס אחרת לגר. הנימוק השני מוצע למי שטרם השתכנע – חובה לכבד את הגר כי אלהים אמר. אגב, המסורת הפרשנית היהודית לאורך הדורות ועד היום, מפתיעה ביחסה הדי ברור לנושא. הרש"ר הירש, למשל, כתב כבר לפני כ-200 שנה "זו אזהרה לחברה הלאומית על כל חלקיה; אל יתנו לו [לגר] להרגיש את גירותו ביחסים האזרחיים של החברה". נראה, לפיכך, שהצביון היהודי של המדינה דווקא קורא לנו בתוקף להגן על זכויותיהם של המהגרים.

יש החוששים דווקא מפגיעה בצביון היהודי במובנו הדמוגרפי – המהגרים האפריקאים אינם יהודים ומשפיעים על מאזן האוכלוסייה. בעוד אפשר אולי להזדהות עם החשש הזה, קשה להצדיק אותו. בישראל יש כ-8.8 מיליון אנשים, מהם שישה וחצי מיליון יהודים שהם כמעט 75% מהאוכלוסייה. אם כל המהגרים האפריקאים יקבלו מחר תעודת זהות כחולה, חלקם באוכלוסיה יגרד את 0.5% מלמטה. אם כן, החשש הדמוגרפי לצביון היהודי אינו מבוסס גם הוא. לפיכך, ולאור עמדתם הנחרצת של ההוגים היהודיים לאורך הדורות, נראה שגירוש המהגרים דווקא עומד בסתירה לצביון היהודי, ולא מגן עליו.

"עניי עירך קודמים" הוא טיעון נוסף המוצג חדשות לבקרים להצדקת הגירוש. הטיעון, בפשטות, גורס שבבחירה בין שמירה האינטרס של המהגרים האפריקאים לבין זה של תושבי דרום ת"א היהודים, על הממשלה לבחור באחרונים, ומסתמך על טענות מוסריות והלכתיות. עצם הטיעון המתיר להעדיף "מישהו משלנו" על פני כל אדם אחר הוא טיעון מעניין, שאפשר לבחון לעומק, אבל אין לכך זמן – הדילמה מאבדת סבלנות. לכן נניח, לצורך הדיון, שאכן מותר להעדיף את אנשינו. אבל מי הם? אם נתייחס למקורות הביטוי "עניי עירך קודמים", נגלה שהוא התייחס במקור (במסכת בבא מציעא) לקדימות בחלוקת התרומות בעיר. ניתן לתת מספר פירושים לביטוי – אולי הכוונה היא שבאיזון האינטרסים הכלכליים-חברתיים, צריך להעדיף את בני עמנו היהודים ("עמי ונכרי-עמי קודם")? גם אם נקבל את הפרשנות הזו, קשה להסביר את גירוש האפריקאים דווקא – יש בישראל שניים ורבע מיליון אנשים שאינם יהודים הנהנים משירותי המדינה. אולי הכוונה היא שיש להעדיף אזרחים על פני אלו שאינם? אם אזרחות היא העניין, עדיין נותרו עשרות אלפי תושבים ערבים, וכן מהגרי עבודה מסין ודרום-מזרח אסיה שהגיעו לישראל באישור רק בשנים האחרונות. כל זאת מבלי להתייחס כלל לעובדה המסחררת שמדיניות הממשלה היא-היא זו שאפשרה את היווצרות המצב הקשה באזור, לאורך שנים.

הפירוש הנפוץ יותר – לפיו "עניי עירך" משמעו פשוט "עניי העיר שלך", דווקא נראה כדורש תמיכה בתושבי דרום תל אביב, מהגרים ואזרחים יהודים כאחד. אם כן, הבחירה להפלות דווקא את האפריקאים נראית תמוהה. אולם טמונה פה בעיה קשה אף יותר – הבחירה הקשה הזו, בין אזרחי המדינה היהודים לבין המהגרים, היא מה שמכונה "ברירה כוזבת" (מה שנקרא – למה או-או אם אפשר גם וגם?).

המצב בדרום ת"א הוא חמור וקשה, ועל הממשלה לטפל בו, על כך אין חולק. אולם בעוד טיעון "עניי עירך קודמים" מצייר מצג שווא של בחירה בהענקת משאבים חומריים לאדם א' או ב', המצב בשטח שונה. המצב הוא כזה בו על כף אחת של המאזניים ניצבת העלות הכלכלית הכרוכה בפיזור המהגרים ברחבי ומאמץ לשיקום השכונות (קשה לומר, אך להבנתי ההערכות מדברות על עלות של מיליארדי שקלים בודדים לאורך מספר שנים, בעוד עד כה כבר הוצאו כמיליארד וחצי שקלים על מתקן חולות לבדו, שלא לדבר על הנזקים לשכונות עצמן. בשנה האחרונה לבדה, אגב, הוציאה הממשלה כ-450 מיליארד שקלים). בכף המאזניים השנייה, למול ההוצאה הכספית האמורה, ניצבת "עלות" הסכנה לחייהם של כ-40,000 בני אדם. זו אינה בחירה בין שווים, ולדעתי המאזניים מוכרעות בבירור. ניתן וראוי לטפל בדרום ת"א מבלי לפגוע כך בזכויות האדם ובמצפוננו המוסרי, בעלות כלכלית לא גבוהה.
יש הטוענים כי למדינת ישראל, ככל מדינה ריבונית, אין אחריות לכל חלכאי העולם, ועליה החובה לדאוג לאזרחיה, ולא לכל מי שמעוניין לשפר את חייו. זה נראה טיעון הגיוני, שכן אנחנו נוטים לראות במדינה אחראית רק על המתרחש בתחומה הריבוני. ובכן… גם אם נקבל את הטיעון הזה, המהגרים המדוברים יושבים בתחומה, בינינו. מכינים לנו את החומוס, שוטפים לנו את הכלים, מנקים לנו את הרצפות. אם המדינה אחראית למי שיושב בתחומה, עליה לממש את האחריות והריבונות הזו – לרסן את הפשיעה בדרום ת"א, לדאוג לעוני המחפיר בשכונות הנסתרות מהעין. משעה שבאו המהגרים בשערנו (והבטחנו, באמצעות גדר הגבול עם מצרים, שזרם המהגרים ייפסק), הם באחריותנו. עלינו להתייחס אליהם כאל בני אדם. לא אזרחים שווי-זכויות, לא אוכלוסיה טעונת טיפוח, פשוט בני-אדם, לא סחורה.

"עוטף את עצמו במסך עשן"
הדילמה הלא-קרואה הזו אינה נעימה. דפיקתה מפריעה לנו, טורדת את שלוותנו. לא ביקשנו ממנה לבוא ולא הזמנו אותה להיכנס. אנחנו לא אשמים בבואה, אבל כעת היא כאן, ניצבת בדלתנו. היא חסרת סבלנות, הדילמה, ובעוד זמן קצר יתם זמן הבחירה. כעת אנחנו יכולים לקום מהכיסא ולהתמודד איתה. לדעתי, הפתרון לדילמה ברור, ועקרונות המוסר והמסורת היהודית יכולים לרמוז לנו עליו.

הבעיה המרכזית בדילמה המתדפקת עלינו כה בעצמה היא שאין לנו אפשרות להימלט ממנה. גם אם נבחר שלא לקום מהכיסא, נתמקד בספר או בארוחת הערב שלפנינו ונחכה עד יעבור זעם, הרי שנאלצנו לבחור. אי התמודדות עם הדילמה היא בחירה בעצמה. אם נחליט להתעלם, הרי שנתנו את הסכמתנו לגירוש 40,000 אנשים לגורל לא ידוע. מה יעלה בגורלם? קשה לנו לדעת. כשנלך לישון ניאלץ לשאול האם זו תשובה מספקת.

]

מאת אורי הס

אורי הס

"יושב על הגדר, רגל פה, רגל שם"
אנחנו אנשים מתלבטים. אולי זה העם, אולי זה הדור, אולי הניחוח הבית-מדרשי, אבל אנחנו אוהבים את ההתלבטות. יש משהו מעורר הערכה באדם שמוכן להודות ולומר "לא חשבתי על זה מספיק", "אני מבין את שני הצדדים" או "טרם החלטתי מה דעתי". משהו קוסם בנכונות לבחון את הסיטואציה לעומקה ולקחת את הזמן להתבשל בהחלטה.

אבל מה עושים במקרים בהם את לא יכולה לשבת על הגדר? במצב בו הדילמה פורצת את הדלת בסערה, ומכריחה אותך לבחור? לי התחושה הזו מרגישה מלחיצה ולא הוגנת –לא הייתי מוכן, לא אני בחרתי בכך! כאילו נשמטה הקרקע מתחת לרגליים, אני נאלץ להתייצב, לבחור עמדה, להגדיר את עצמי בעל כורחי. אני חושש שהגדר שעליה אנחנו יושבים בבטחה התערערה. גם אם הדילמה עוד לא פרצה את הדלת, היא עומדת ונוקשת ומאבדת סבלנות. בהרבה מקרים יש לנו אפשרות להשהות אותה, לבחון את עמדתנו. אני חושש שההזדמנות הזו חלפה, ובאופן לא הוגן, אנחנו ניאלץ כולנו לפתוח לה את הדלת ולבחור.

באישון לילה בחודש שעבר, בין חוק המלצות לחוק מרכולים, עבר בכנסת ישראל תיקון לחוק למניעת הסתננות, לפיו מתקן חולות ייסגר תוך שלושה חודשים, ויושביו ייאלצו לבחור בין מאסר ללא הגבלה לבין גירוש מישראל. ברוכה הבאה דילמה.
הנושא הזה לא נוח ולא בהכרח קל לבחור בו עמדה. תומכי החוק טוענים שאנחנו מוכרחים לסייע למצוקה הקשה שיצרו המסתננים בדרום ת"א, באילת ובמקומות נוספים, ושגירושם הכרחי לטובת אזרחי המדינה. המתנגדים טוענים שגירוש כזה הינו לא מוסרי, לא חוקי ולא נחוץ (שכן קיימות חלופות ראויות ומתאימות שאינן דורשות הפרה כזו של זכויות אדם).
מי צודק, מה קורה שם בכלל ולמה אני מוכרח לבחור?

"מביט לפה מציץ לשם"
השאלות האלו ניצבות בפני כל אחת ואחד מאיתנו בעל כורחנו, ואני מבקש להציע כמה תשובות. נתחיל בשאלה האחרונה. אנחנו מוכרחים ומוכרחות לבחור כי הצעד אותו בחרו נציגנו בכנסת הוא בלתי הפיך, ויחרוץ את גורלם של עשרות אלפי המהגרים בעוד פחות ממאה ימים.
השאלה מה קורה שם בכלל היא מורכבת יותר, והפרטים המדויקים נתונים לוויכוח (ולדעתי לא משנים את הבעיה הכללית), אבל בקווים כלליים – קצת פחות מ-40,000 אנשים שנכנסו לישראל מאריתריאה וסודאן, כנראה שחלקם פליטים מזוועות בארצם וחלקם היגרו בבקשם עבודה ושיפור בתנאי חייהם (לכן, כדי ליישב בין צועקי "פליטים!" לצועקי "מסתננים!", נקרא להם באופן נייטרלי 'מהגרים'), מרוכזים בצפיפות בעיקר בדרום תל אביב. אזרחים תושבי דרום ת"א מדווחים על מצוקה נוראה שהתפתחה באזור – עוני, פשיעה מוגברת מאוד והזנחה. המהגרים צפויים להיות מגורשים למדינה שלישית באפריקה (כלומר, לא המדינה ממנה היגרו), כנראה רואנדה, ממנה עלו דיווחים רבים על מקרים של רצח, אונס וסחר בבני-אדם.

אז מי צודק? בדילמה הזו, שנקישותיה הולכות ומתעצמות, כמו בכל דילמה, יש טענות לכאן ולכאן. אני מבקש לשכנע אתכם ואתכן שהחוק שעבר ותכנית הממשלה שאושרה השבוע, במסגרתו יגורשו עשרות אלפי מסתננים פורעי חוק, פליטים נרדפים במצוקה, גברים, נשים וילדים, נוגד את ערכי היהדות, לא מוסרי ולא ייתכן שאנחנו מסכימים לו. ולצערי, אני חושש שהחוק הזה עתיד להגדיר אותנו. להגדיר איזו מדינה אנחנו ואיזה אזרחים אנחנו במדינה.

"קורא עיתון שומע חדשות בזמן"
כאמור, טיעונים יש לכאן ולכאן. לדעתי, וכפי שאציג מיד, הטיעונים נגד החוק והגירוש הם כה ברורים וחזקים, שאין טעם לדוש בהם. נבחן אותם בקצרה, ונעבור לבחון את הטענות התומכות בגירוש, המתמקדות ברובן במצוקתם הקשה של תושבי דרום ת"א.

אז למה לא? עד כה כבר גורשו, כחלק מהליך קודם, אלפי אנשים לרואנדה. עשרות דיווחים מספרים שרבים מאלו שגורשו (כחלק מ"גירוש מרצון" או בכפייה) מצאו את עצמם קורבנות לסחר בבני אדם, עינויים בידי דאע"ש ורצח. הניחו לשאלת "פליט/מהגר עבודה", לשאלת אשמתם המוסרית של המהגרים שהגיעו לישראל וחשבו – גם אם כולם היו מהגרי עבודה (ולא פליטים), ורק מחצית מהדיווחים מרואנדה יתבררו נכונים, האם נוכל לשלוח אנשים במטוסים למדינה שדיווחים כאלו עולים ממנה, מבלי לבררם קודם? האם היינו שולחים אסירים מורשעים לכלא שדיווחים כאלו עולים ממנו?
נראה לי ברור שבמקרה בו לפחות חלק מהמהגרים הם פליטים (אמנם בישראל הוכרו רק 0.02%, שהם 11 אנשים, מיוצאי אריתריאה מבקשי מעמד הפליט ככאלה, אך באירופה הוכרו למעלה מ-90% מבקשותיהם), ולפחות חלקם חפים מפשע (בשנה מדווחים פחות מ-400 פשעים בקרב הקהילה האפריקאית המונה כ-40,000 איש, כך ש-99.9% מהאוכלוסייה כנראה חפה מפשע, כך לפי נתוני הלמ"ס), יש די בדיווחים המזעזעים מרואנדה כדי לעצור את הליך הגירוש, ולכל הפחות להתחיל בירור רציני על מה הולך שם.

אז למה כן לגרש את המהגרים? יש הטוענים כי גירוש המהגרים חיוני לטובת שמירה על הצביון היהודי של המדינה. בואו נפתח את ארון הספרים ונבחן את המסורת היהודית. המסורת הזו עשירה בהתייחסות לגויים וליחס אליהם. 36 פעמים, יותר מכל ציווי אחר, מורה אותנו התורה על היחס לגר. בספר ויקרא מורה לנו אלוהים בקולו של משה, רגע אחרי "והדרת פני זקן" ורגע לפני "ושמרתם את כל חֻקֹּתַי", את הציווי "וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם–לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא, י"ט, ל"ג-ל"ד). התורה לא שואלת אותנו האם הגר הוא פליט או מהגר עבודה. היא דורשת מאיתנו יחס ראוי לגר, לאדם היושב בקרבנו, בדיוק בגלל היותו אדם, היושב בקרבנו, ועלינו האחריות. הנימוק לכך הוא כפול. אנחנו, שהיינו גרים בארץ מצרים ונעשינו עבדים, שביקשנו לברוח מאירופה ונענינו בטריקת דלתות – עלינו החובה להתייחס אחרת לגר. הנימוק השני מוצע למי שטרם השתכנע – חובה לכבד את הגר כי אלהים אמר. אגב, המסורת הפרשנית היהודית לאורך הדורות ועד היום, מפתיעה ביחסה הדי ברור לנושא. הרש"ר הירש, למשל, כתב כבר לפני כ-200 שנה "זו אזהרה לחברה הלאומית על כל חלקיה; אל יתנו לו [לגר] להרגיש את גירותו ביחסים האזרחיים של החברה". נראה, לפיכך, שהצביון היהודי של המדינה דווקא קורא לנו בתוקף להגן על זכויותיהם של המהגרים.

יש החוששים דווקא מפגיעה בצביון היהודי במובנו הדמוגרפי – המהגרים האפריקאים אינם יהודים ומשפיעים על מאזן האוכלוסייה. בעוד אפשר אולי להזדהות עם החשש הזה, קשה להצדיק אותו. בישראל יש כ-8.8 מיליון אנשים, מהם שישה וחצי מיליון יהודים שהם כמעט 75% מהאוכלוסייה. אם כל המהגרים האפריקאים יקבלו מחר תעודת זהות כחולה, חלקם באוכלוסיה יגרד את 0.5% מלמטה. אם כן, החשש הדמוגרפי לצביון היהודי אינו מבוסס גם הוא. לפיכך, ולאור עמדתם הנחרצת של ההוגים היהודיים לאורך הדורות, נראה שגירוש המהגרים דווקא עומד בסתירה לצביון היהודי, ולא מגן עליו.

"עניי עירך קודמים" הוא טיעון נוסף המוצג חדשות לבקרים להצדקת הגירוש. הטיעון, בפשטות, גורס שבבחירה בין שמירה האינטרס של המהגרים האפריקאים לבין זה של תושבי דרום ת"א היהודים, על הממשלה לבחור באחרונים, ומסתמך על טענות מוסריות והלכתיות. עצם הטיעון המתיר להעדיף "מישהו משלנו" על פני כל אדם אחר הוא טיעון מעניין, שאפשר לבחון לעומק, אבל אין לכך זמן – הדילמה מאבדת סבלנות. לכן נניח, לצורך הדיון, שאכן מותר להעדיף את אנשינו. אבל מי הם? אם נתייחס למקורות הביטוי "עניי עירך קודמים", נגלה שהוא התייחס במקור (במסכת בבא מציעא) לקדימות בחלוקת התרומות בעיר. ניתן לתת מספר פירושים לביטוי – אולי הכוונה היא שבאיזון האינטרסים הכלכליים-חברתיים, צריך להעדיף את בני עמנו היהודים ("עמי ונכרי-עמי קודם")? גם אם נקבל את הפרשנות הזו, קשה להסביר את גירוש האפריקאים דווקא – יש בישראל שניים ורבע מיליון אנשים שאינם יהודים הנהנים משירותי המדינה. אולי הכוונה היא שיש להעדיף אזרחים על פני אלו שאינם? אם אזרחות היא העניין, עדיין נותרו עשרות אלפי תושבים ערבים, וכן מהגרי עבודה מסין ודרום-מזרח אסיה שהגיעו לישראל באישור רק בשנים האחרונות. כל זאת מבלי להתייחס כלל לעובדה המסחררת שמדיניות הממשלה היא-היא זו שאפשרה את היווצרות המצב הקשה באזור, לאורך שנים.

הפירוש הנפוץ יותר – לפיו "עניי עירך" משמעו פשוט "עניי העיר שלך", דווקא נראה כדורש תמיכה בתושבי דרום תל אביב, מהגרים ואזרחים יהודים כאחד. אם כן, הבחירה להפלות דווקא את האפריקאים נראית תמוהה. אולם טמונה פה בעיה קשה אף יותר – הבחירה הקשה הזו, בין אזרחי המדינה היהודים לבין המהגרים, היא מה שמכונה "ברירה כוזבת" (מה שנקרא – למה או-או אם אפשר גם וגם?).

המצב בדרום ת"א הוא חמור וקשה, ועל הממשלה לטפל בו, על כך אין חולק. אולם בעוד טיעון "עניי עירך קודמים" מצייר מצג שווא של בחירה בהענקת משאבים חומריים לאדם א' או ב', המצב בשטח שונה. המצב הוא כזה בו על כף אחת של המאזניים ניצבת העלות הכלכלית הכרוכה בפיזור המהגרים ברחבי ומאמץ לשיקום השכונות (קשה לומר, אך להבנתי ההערכות מדברות על עלות של מיליארדי שקלים בודדים לאורך מספר שנים, בעוד עד כה כבר הוצאו כמיליארד וחצי שקלים על מתקן חולות לבדו, שלא לדבר על הנזקים לשכונות עצמן. בשנה האחרונה לבדה, אגב, הוציאה הממשלה כ-450 מיליארד שקלים). בכף המאזניים השנייה, למול ההוצאה הכספית האמורה, ניצבת "עלות" הסכנה לחייהם של כ-40,000 בני אדם. זו אינה בחירה בין שווים, ולדעתי המאזניים מוכרעות בבירור. ניתן וראוי לטפל בדרום ת"א מבלי לפגוע כך בזכויות האדם ובמצפוננו המוסרי, בעלות כלכלית לא גבוהה.
יש הטוענים כי למדינת ישראל, ככל מדינה ריבונית, אין אחריות לכל חלכאי העולם, ועליה החובה לדאוג לאזרחיה, ולא לכל מי שמעוניין לשפר את חייו. זה נראה טיעון הגיוני, שכן אנחנו נוטים לראות במדינה אחראית רק על המתרחש בתחומה הריבוני. ובכן… גם אם נקבל את הטיעון הזה, המהגרים המדוברים יושבים בתחומה, בינינו. מכינים לנו את החומוס, שוטפים לנו את הכלים, מנקים לנו את הרצפות. אם המדינה אחראית למי שיושב בתחומה, עליה לממש את האחריות והריבונות הזו – לרסן את הפשיעה בדרום ת"א, לדאוג לעוני המחפיר בשכונות הנסתרות מהעין. משעה שבאו המהגרים בשערנו (והבטחנו, באמצעות גדר הגבול עם מצרים, שזרם המהגרים ייפסק), הם באחריותנו. עלינו להתייחס אליהם כאל בני אדם. לא אזרחים שווי-זכויות, לא אוכלוסיה טעונת טיפוח, פשוט בני-אדם, לא סחורה.

"עוטף את עצמו במסך עשן"
הדילמה הלא-קרואה הזו אינה נעימה. דפיקתה מפריעה לנו, טורדת את שלוותנו. לא ביקשנו ממנה לבוא ולא הזמנו אותה להיכנס. אנחנו לא אשמים בבואה, אבל כעת היא כאן, ניצבת בדלתנו. היא חסרת סבלנות, הדילמה, ובעוד זמן קצר יתם זמן הבחירה. כעת אנחנו יכולים לקום מהכיסא ולהתמודד איתה. לדעתי, הפתרון לדילמה ברור, ועקרונות המוסר והמסורת היהודית יכולים לרמוז לנו עליו.

הבעיה המרכזית בדילמה המתדפקת עלינו כה בעצמה היא שאין לנו אפשרות להימלט ממנה. גם אם נבחר שלא לקום מהכיסא, נתמקד בספר או בארוחת הערב שלפנינו ונחכה עד יעבור זעם, הרי שנאלצנו לבחור. אי התמודדות עם הדילמה היא בחירה בעצמה. אם נחליט להתעלם, הרי שנתנו את הסכמתנו לגירוש 40,000 אנשים לגורל לא ידוע. מה יעלה בגורלם? קשה לנו לדעת. כשנלך לישון ניאלץ לשאול האם זו תשובה מספקת.

[/wr_column]

מאת

אורי הס

אורי הס

בן 26 מירושלים, בוגר אלול י' נס הרים. סטודנט למשפטים ופילוסופיה באוניברסיטה העברית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.