לא במחאה, בחברות.

מאת: קרן אפלבאום ריף

קרן אפלבאום-ריף

 

 

כל המתרחש בימים אלו סביב הפליטים מעורר סערה גדולה. תחושות מאוד חזקות של אחריות וערבות למי שדופקים בדלת, ומנגד חשש אמיתי ורציני מהמחירים הלא ידועים שטומנת בתוכה אותה האחריות. בתוך הסערה הזו אני מרגישה שקשה להשמיע קול. הנושא כולו הולאם לידי השיח הפוליטי של בעד ונגד, טובים ורעים, והמילים שהשתלטו על השיחה כמו גירוש, שואה, בעד, נגד, לא עושות מקום לשיחה שפויה שנצרכת בשעת סערה.

כידוע הממשלה לאחרונה החליטה להעזיב עשרות אלפי מבקשי מקלט תמורת סכום כסף שיהווה להם בסיס להתחיל אתו את חייהם מחוץ לישראל כשהמסרבים לעזוב מרצון יכלאו בבית הסוהר. ההחלטה הזו עוררה על גבי הקונפליקט הסוער עוד הרבה מאוד רעש, התנגדויות וכאב.

אני לא רוצה להיגרר לאותה שיחה פוליטית מוכרת ובנאלית ולבקר לכאן או לכאן את התנהגותה ואת הכרעתה של הממשלה. קטונתי. אני לא יודעת אילו בירורים עשתה או לא עשתה הממשלה, ואני לא רוצה לעשות את עצמי כאילו אני יודעת, או להיכנס לנעליה. ובכל זאת ההחלטה שהתקבלה נמצאת ברקע הדברים שלי. בתוך הסיפור הזה אני רוצה למצוא את המקום שבו אוכל להשמיע קול. אני כותבת, ומקווה שלא התעוררתי מאוחר מדי, כדי לקחת את האחריות במקום שבו אני לא מרגישה קטנה בכלל, במקום שאני מרגישה שמגדיל אותי, ועל כן מחובתי להיות בו גדולה: בקהילה.

הקהילה, בעיניי, היא המפתח להצלחת דיונים עתידיים כאלה. בקרב הקהילה שלנו אנחנו צריכים להיות גדולים. קהילה טובה היא קהילה שמגדילה כל אחד ואחת מחבריה ושגורמת לכולם יחד להיות עוד יותר גדולים מסך חלקינו. הקהילות בגלות היו תאי חיים אוטונומיים שאפשרו שלטון אחר מתחת לשלטון זר. הקהילות בישראל לא צריכות להחליף את מקומו של השלטון. הקהילות צריכות למלא אצל חבריה את חלקי החיים שהמדינה אינה יכולה למלא, וגם להוות מסגרת חיים פוליטית  בין האזרח היחיד לבין המדינה. פוליטית בצורה אחרת. לקהילה למשל יש מספר תפקידים: יש לה תפקיד לגבי סדר היום של חבריה, יש לה תפקיד לגבי הסביבה שבה היא נמצאת, ובמדינה, לקהילה יכול להיות גם תפקיד מתווך בין המשאבים או הצרכים המצויים בשטח לבין הצרכים או המשאבים שנמצאים בידי הממשלה.

ועל רקע הסערה הנוכחית של הפליטים, ומאחר והתקבלה כבר החלטה, אני רוצה להציע מה נותר ומה מוטב לנו לעשות.

לגבי סדר היום של היחידים: הדרמה של מבקשי המקלט כאמור נוגעת לנו בבטן הרכה של היהדות שלנו. צריך להתקיים מקום שבו אפשר לדבר על זה, ללא הצורך לשכנע או להכריע. השיחות ה"רציניות" כיום מתקיימות על מנת לנסות להשפיע על ההחלטה המדינית, בעוד שאם אני לא נוקט עמדה, אין לי מקום להתייחס לכך ונמצא שציבור כל כך גדול מתעלם. אברהם יהושע השל כותב על התפילה, שהתפילה אולי לא תציל אותנו, אבל אם נתפלל לפחות נהיה ראויים להצלה. ואני חושבת כמה ראוי להשמיע קול, ולו רק כדי שלא לתת לכך לעבור לידינו בהתעלמות.

לגבי האחריות של הקהילה כלפי הסביבה שלה: אני חוזרת לכך שלקהילה (במיטבה) יש כוח גדול יותר. וההיגיון של הצדק החברתי מנחה אותנו שמי שיש לו יותר, צריך שיקדיש יותר לטובת הכלל. ועוד, "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". אם יש מעשה אנושי שאנחנו יכולים לעשות לטובת הכלל, יפה לנו שנעשה אותו. לא על תקן "מס" חברתי, אלא על תקן דחף אנושי לגמול על החיים שלנו בעשיית חסד. אנשים לרוב מחפשים לחבור לקהילה לא רק משום מה שהיא נותנת להם, אלא גם משום כמה שהם יוכלו לתת בזכותה.

לגבי צמצום המרחקים בין המדינה לבין האזרחים: מרגע שהגיעו עשרות אלפי מבקשי מקלט, ועוד לפני שהפכו להיות ל'בעיה לאומית' שהממשלה צריכה לפתור, היינו יכולים כקהילות, וכאן ההצעה שלי היא לא מסייעת בדיעבד אבל עשויה אולי לעמוד לרשותנו בהמשך, לשדר חוסן חברתי ואולי גם זמינות וכושר לסייע בתהליכי הבירור הכל כך מורכבים, ובמקביל בתהליכי קליטה אנושיים. היינו עושים את זה כי היינו מרגישים שדפקה על דלתינו סוגיה לאומית שנוגעת בדימוי העצמי שלנו, בעצמאות שלנו. הבירור היה נעשה אולי טוב יותר משנעשה. וגזר הדין ככל הנראה היה בכל זאת מכריע על העזבה של רבים ממהגרי העבודה לבסוף ואולי אף לא היה שונה מאוד מזה שהתקבל בחודש האחרון. אבל כמה דברים משמעותיים היו יכולים לקרות אז: קודם כל לא היינו משאירים את הממשלה לעסוק בזה לבד. וגם לא לשאת באחריות לבד. בנוסף, אולי היה מתעורר פחות ניכור להחלטה הסופית, או משום שהיינו יודעים את הנושא מקורב ולא מפי השמועות, או משום שהחלטה אחרת היתה מתקבלת, אילו באמת נעשה כאן אי צדק על רקע חולשה של המדינה. ולבסוף, אנחנו לא היינו נותנים לנושא שכל כך חשוב לנו לחלוף לידינו ולהיות מופקד בבית המשפט או במשרדי הממשלה. לא היינו מוותרים על היכולת של הנושא הזה להגדיר ולהגדיל אותנו.

בעבור ההחלטות הבאות שבהן הממשלה תצטרך להעריך את היכולת של החברה לשאת משקלים נוספים,  ובעוד שהממשלה צריכה להסתדר עם משאבים מוגבלים – אני, שחיה בקהילה, יודעת שיש יותר ממה שנראה לעין: אין רק אמנה שמחייבת אותנו וכסך מוגבל. יש גם ערכים שמפעילים אותנו, ויש גם מי שרתומים מעומק ליבם, וממילא יש להם יותר זמן ממה שכסף יכול לקנות.  כדי להקים כאן דמוקרטיה יהודית, לא די לנו לבטא את הדמוקרטיה שלנו על ידי שנשב ונצביע, וגם לא שנשב ונמחה, אלא שנקום ונעשה. זה לא מתפקידנו לקבל החלטות. אנחנו צריכים לקחת אחריות.

דמיינו לכם שהיינו מתגייסים למשימה הלאומית מבעוד מועד, מבלי להתחשבן קודם כל על המיסים, בלי לחכות למיצויי דין עם פוליטיקאים שהשחיתו – אלא מלכתחילה! דמיינו לכם שלממשלה יהיה אומץ לקחת החלטות נועזות יותר. יהיה לה אומץ לקחת סיכונים גדולים יותר. גם אנחנו, האזרחים, הקהילות, נצטרך לקחת סיכונים. אבל כל מה שיהיה כאן יהיה יותר שלנו.

ועד אז – לא במחאה, אלא בחברות – אני קוראת לכם, ולנו כקהילה, למלא את מקומנו, לדבר על זה, לאפשר שיחה אנושית, לא רק של נקיטת עמדה, אלא של לקיחת אחריות, לבדוק כמה כוח יש לנו כשאנחנו עושים משהו ביחד.

על רקע הדברים שלי, אני מזמינה אתכם לא לתת לסערת הרגשות, לרעשים הפוליטיים או למרחק שאנחנו שומרים מה"מדינה" להעלים מעינינו את מה שקורה – ולקרוא את הצעתה של קהילת ציון למעשה קהילתי שאפשר לעשות.
לא במחאה. בחברות.
בזירה הקהילתית, שהיא זירה קטנה בישראל, אבל היא שלנו –
אם אין אנחנו לנו, מי לנו? ואם לא עכשיו אימתי?

שבת שלום,
קרן

מאת

קרן אפלבאום-ריף

קרן אפלבאום-ריף

בוגרת מבוע ד', סמנכ"לית המדרשה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.