הודיה ואחריות

מאת: רפאל עברני

רפאל עברני

 

 

בפסח האחרון עליתי ברגל לירושלים.

כל מי שזכה ויצא לטייל השנה במהלך החג, בוודאי זוכר לטובה את מזג האוויר המושלם, הפריחה המשגעת והמוני בית ישראל שיצאו ליהנות מכל הטוב הזה – ברגל, באופניים וסביב המנגל. על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת שהייתה לי הזכות ללכת ברגל מתל-אביב לירושלים יחד עם חבורה נפלאה של עשרים וחמישה אנשים ונשים שהפכו את המסע הזה לחוויה מרתקת, משמחת ומעשירה.

אם ייצא לכם לפגוש מישהו או מישהי ממשתתפי המסע, ותשאלו אותם מה היה בשבילם הדבר הכי משמעותי, אני מוכן להמר שהתשובה שלהם תכיל או תתחיל במילה – "האנשים".

ובאמת, אחרי ארבעה ימים של הליכה עם חבורה של אנשים טובים, שבחרו לשים בצד דעות קדומות וטלפונים 'חכמים' ולצאת אל הפשטות של הטבע, נדמה שאין להתפלא מכך שנוצר חיבור כל-כך חזק. אבל ברגעים הראשונים של המסע, כשעוד היינו שרויים בשאון של גוש דן ובמבוכה והחששות של ההתחלה, לא יכולנו לדעת שבנקודת הסיום בהר הרצל, יהיה לנו קשה להיפרד מאנשים שממש לפני ימים אחדים היו לנו לזרים ורחוקים.

הקצב של ההליכה, שמאפשר להרגיש ולחוות את יופיה של ארצנו, הוא גם זה שמאפשר להתחבר לשותפים לדרך. אם ביום-יום אנחנו בקושי מקדישים זמן לשיחה אמיתית עם אנשים שאנחנו אוהבים, הרי שבעלייה לירושלים, מצאתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים מדבר במשך שעה ארוכה עם אנשים שממש לפני רגע הכרנו, אבל כבר הספקנו לצלול לשיחות של עומק ופתיחות.

יחד עם זאת, באופן אישי, אני מרגיש שהדבר הכי משמעותי במסע הזה היה השיח שיצרנו סביב חירות והכרת תודה.

במהלך המסע היה שזור לימוד בחברותות ומפגש עם אנשי שיח, שהחיו וחידדו אצל כולנו את המשמעות של חירות בחיינו. במידה מסוימת, המשכנו את ליל הסדר לתוך הימים של חול המועד, ותהינו על המסר והחיבור שלנו לסיפור יציאת מצרים. עמדנו על המורכבות שיש ביציאה לחופשי מכל מיני דברים שכובלים אותנו, כמו – טכנולוגיה, נורמות חברתיות, הרגלים ואמונות. והדהדנו את השאלה – מה אני בוחר לעשות עם החירות שלי?

ההכרה בכך שאני בן-חורין, וההבנה שיש בי את החופש לעשות כרצוני, מולידה בהכרח תחושה עמוקה של הודיה. התחושה הזאת התחזקה במהלך ההליכה בארץ בימי האביב המוריקים, והתבהרה במיוחד במעגל הסיום שלנו בהר הרצל, בסמוך לאתר ההנצחה ליהודי אתיופיה שנספו בדרך לישראל. כשאתה ניצב שם בירושלים, על הר שקבורים ומונצחים בו רבים וטובים מבני עמנו, אתה לא יכול שלא לחוש בזכות העצומה לעמוד בעיר שהייתה מושא לתפילה וחלום של דורות. אבל אתה גם לא יכול שלא לחוש באחריות הגדולה שעולה אל נוכח כל הטוב הזה שירשנו.

התנועה הזאת – בין הודיה ושמחה גדולה על החירות והעצמאות שלנו לבין האחריות והמשמעות המוסרית שנובעת ממנה, העסיקה אותי לקראת ציון שנת השבעים למדינה. כי באמת, בהרבה מובנים המצב שלנו כל-כך טוב, שאי-אפשר שלא להודות ולשמוח בעצמאות שזכינו לה ובכל השפע הנובע ממנה, על אף הבעיות שטרם באו על פתרונן. ועדיין, מתוך השמחה הגדולה, אני מרגיש שעלינו לשאול – מה נדרש מאיתנו כעם חופשי בארצנו? מה נבחר לעשות עם העצמאות והעוצמה שיש בידינו?

שמעתי ממישהי השבוע, שהיא מרגישה שאירועי העצמאות השנה מצומצמים או צנועים יותר ביחס למה שהיא זוכרת מחגיגות ה-50 למדינה. אין לי שום דרך לבסס או להפריך תחושה זו, אבל אני חושב שזה מסתדר יופי עם אמירה ששמעתי לא פעם, שמדינת ישראל נמצאת כיום בגיל ההתבגרות. אני מכיר לא מעט אנשים, שהתחילו בשלב הזה בחייהם, השלב בו אנחנו עסוקים בשאלות של זהות וחיפוש דרכינו, להתייחס ליום ההולדת כיום של חשבון נפש. אולי גם אנחנו נמצאים בתהליך שבו המוקד שלנו ביום העצמאות עובר מראוות הזיקוקים ואקסטזת הבמות לשירת הלל ותחושת הודיה שמשלבים בתוכם שיח של אחריות לאומית ומשמעות מוסרית.

One thought on “הודיה ואחריות”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.