עידן השקיפות המוחלטת

מאת: מיכה גודמן

בני האדם נולדים ערומים ולאורך כל שנות הילדות המוקדמות הם מסתובבים חשופים ללא בושה, ללא חשש וללא צורך ללבוש בגדים. על פי הסיפור המקראי, עירום לא מאפיין רק את הילדות של בני האדם אלא את הילדות של האנושות. בדומה לילדים שמתבגרים ומתלבשים כך האנושות, שמיוצגת דרך הדמויות של אדם וחווה, התבגרה והחלה להתלבש. היא אכלה מפרי עץ הדעת, פיתחה מבוכה חברתית והחלה להסתתר מאחורי עלי התאנה.

מה הקשר בין מבוכה חברתית לאכילה מעץ הדעת? על פי הפירוש של רמב״ם בספרו מורה הנבוכים, התשובה טמונה בשם המלא שלו – ״עץ הדעת טוב ורע״. ידיעת טוב ורע היא פעולת השיפוט האנושי, האכילה מן העץ היא מטפורה להתפתחות השיפוט. רמב״ם מבחין בין שתי פעולות קוגניטיביות – הבנה ושיפוט. כשאנחנו מנסים להבין, אנחנו מנסים להבחין בין אמת לשקר. כשאנחנו מפעילים שיפוט אנחנו מנסים לדעת מה טוב ומה רע. קודם לאכילה מעץ הדעת בני האדם חיפשו את האמת וניסו להבין את העולם, לאחר האכילה מעץ הדעת הם החלו גם לשפוט אותו.

יש קשר בין שיפוט להתלבשות. מהרגע שבו אנשים שופטים אחד את השני, הם גם מסתתרים אחד מהשני. ככל שעולם שיפוטי יותר כך הוא אותנטי פחות. ככל שאנשים בוחנים אחד את השני יותר, כך הם גם מסתתרים אחד מהשני יותר ומגדילים את הפער בין עצמם לבין התדמית שלהם. ההתרחקות מהילדות היא התרחקות משני המרכיבים הללו במקביל: מחוסר שיפוטיות ומאותנטיות.

בספרו פשר החלומות מנתח פרויד חלום אוניברסלי שמופיע בתודעתם של אנשים רבים. במהלך החלום בני אדם מוציאים את עצמם בסיטואציה פומבית כשהם ללא בגדיהם. לטענת פרויד החלום מבטא משאלה לא מודעת של בני אדם – לחזור לילדות. החלום מייצג את הכיסופים לתקופה הנודיסטית של שנות החיים הראשונות, בה הסתובבנו בעולם ללא בושה וללא לבוש. אך פרויד שהחלום הזה תמיד נחווה כסיוט. החולם מתמלא בבושה מכך שכולם רואים אותו בעירומו והוא חווה חוסר עונים מכך שהוא חשוף ולא מצליח להסתתר. זהו מצב מוזר מבחינה פסיכולוגית. החלום מגשים משאלה אך התוצאה לא מייצרת עונג אלא דווקא סבל. הסיבה לכך היא שהחולם מגשים רק אחד מתוך שני המרכיבים של המשאלה. הוא חוזר לתקופה של העירום אבל הוא נשאר בתקופה של השיפוט. כאילו, אומר פרויד, שהדרך לגן העדן של הילדות, חסומה. עולם מלא באותנטיות מצד אחד, ומרוקן משיפוט מצד שני, הוא עולם שלא קיים. לכן הניסיון לחזור למצב שהיה בגן עדן, גורם לאדם להרגיש שהוא בגיהנום.

ההסתרות של האדם היא חלק מהמהות שלו. הידיעה שהחברה מתבוננת ושופטת את הפרטים שלה, גורמת לאנשים להימלט מהעיניים הבוחנות של החברה. לצורך כך אנשים יוצרים לבושים ומסכות על מנת להתגונן מהמבט השיפוטי של שאר האנשים. הצורך בפער בין העולם הפרטי של האדם לבין המרחב הציבורי, הוא לא רק פסיכולוגי הוא גם פוליטי. התפקיד של המדינה בחברה דמוקרטית הוא להגן על החירויות של אזרחיה. ואין חירות בלי פרטיות. רק אם ישנם מרחבים פרטיים שבהם בני האדם אינם שקופים לחברה, הם גם חופשיים מהפיקוח שלה ומפני הרודנות האפשרית שלה. המרחבים הפרטיים, שבהם בני האדם מפתחים את הרעיונות שלהם ואת הזהויות שלהם ללא המבט הבוחן של החברה, הם תנאי להתפתחותה של חברה חופשית.

המרחבים הפרטיים לא בהכרח יוצרים נתק בין היחיד והחברה פעמים רבות דעות ורעיונות שנוצרים ומתבשלים במרחבים הפרטיים והמוגנים, יוצאים בסוף החוצה ומשפיעים על הציבור. אנשים מחליטים על דעת עצמם מתי הם בשלים להוציא החוצה רעיונות ומתי הם מפתחים אותם ומעמיקים אותם במרחבים הפרטיים שלהם. בחברה חופשית הכיוון חייב להיות חד-סטרי – החברה לא נכנסת פנימה אבל היחיד יכול להוציא את המחשבות שלו החוצה.

1984 הפוך

את הרעיונות הללו הבין היטב ג׳ורג׳ אורוול. בספרו 1984 הוא מתאר חברה שבה אין לאנשים פרטיים אפשרות להימלט מהמבט הבוחן של החברה. האח הגדול, שמהווה את השליט של החברה, מתבונן כל הזמן, דרך מצלמות, אל תוך החיים הפרטיים של האזרחים. אורוול הבין שסימן היכר לחברה שאין בה חירות, הוא חברה שאין בה פרטיות. עצם המבט המתמיד של האח הגדול באזרחים מביא לשעבוד שלהם. הספר של אורוול נכתב במקור ככתב אישום כנגד החברה הקומוניסטית. הוא חזה שהריכוז של העוצמה בידיים של השלטון, אשר מתרחש בחברות הקומוניסטיות, יוביל לקריסה מוחלטת של החופש האנושי. לאנשים שאין להם רכוש פרטי, בסוף גם לא יהיה עולם פרטי. הפיקוח על השוק יהפוך לפיקוח על האזרחים. בפועל, חברות קומוניסטיות אמנם צמחו והתחזקו אך בסוף הם גם נחלשו וקרסו. כיום, באופן אירוני ומפתיע, נבואת אורוול מתממשת דווקא בחברה הקפיטליסטית. זאת משום שהתאגידים פולשים לפרטיות של הלקוחות יותר משהמדינה פולשת לפרטיות של האזרחים. חברות כדוגמת גוגל ופייסבוק מוסרות ללקוחות את המוצרים שלהם בחינם. המשתמשים לא נדרשים לשלם כסף עבור השימוש בפייסבוק וגם לא עבור הגלישה בגוגל. אך הם משלמים בשני מטבעות יקרים יותר. הם מוסרים את תשומת הלב שלהם ואת הפרטיות שלהם. מטבע תשומת הלב מהווה בעיה פסיכולוגית, משום שהקשב האנושי כפי שנראה בהמשך בהרחבה הוא תנאי לחיים באיכות רגשית גבוהה. מטבע הפרטיות הוא בעיה פוליטית משום שפרטיות היא תנאי לחירות. אך הבעיה רחבה יותר. הפרת הפרטיות לא מתרחשת רק בגלל הידע על האדם שנמסר לאלגוריתמים של התאגידים. הטכנולוגיה הזאת גם מהווה צינור שמזרים ידע אישי ופרטי לציבור הרחב.

חבר שלי שמלמד באוניברסיטה בארצות הברית מעביר כבר שנים סמינר בפילוסופיה של המוסר לקבוצה קטנה ואינטימית של תלמידים. במהלך שיעור שעסק בהתנהגות לא מוסרית, הוא הדגים את אחד הרעיונות שנלמדו באמצעות דבר שעלה שנים רבות קודם לכן. הסיפור האישי שהוא סיפר הצחיק את התלמידים אך גם החכים אותם. דרך הסיפור שלו הם הבינו טוב יותר מהם מעשים שאינם ראויים ומוסריים. בחדר ישב סטודנט אחד שצחק יחד עם כולם מהדברים של המורה אך גם הקליט אותם. לאחר השיעור העלה את ההקלטה לרשת וכעבור שעות ספורות הסיפור התפשט במהירות והמרצה נקלע למבוכה גדולה. בשיחת טלפון הוא חלק איתי את הלקח הכואב שלו מהפרשייה ״מיכה, הזמנים השתנו. אין יותר מרחבים אינטימיים. אין יותר שיעור ׳רק׳ לחמש עשרה אנשים. תזכור, גם כשאתה מדבר עם קבוצה קטנה של אנשים, תתנהג כאילו אתה מדבר מול מיקרופונים עם האומה כולה״. מרחבים בטוחים שהינם מאחורי הקלעים ובהם אפשר לדבר בחופשיות מבלי לחשוש מהסנקציות של החברה, הולכים ונעלמים. ישנן שתי פעולות שנהיו לפתע פשוטות – לתעד ולשתף. כשכל אדם הוא עיתונאי שמצלם ומשתף אז כל אדם הוא גם מושא לתיעוד ולשיתוף. בזמן כתיבת השורות הללו הגיע אלי סרטון שבו מופיע אדם מנומס ומשופם שנתפס ברגע שבו הוא מאבד שליטה וצועק על מישהו בצורה מביכה. אדם חשב שהוא צועק על אדם אחד, הוא לא ידע שהוא מופיע מול קהל רחב. מבחינה פסיכולוגית, הכעס הופיע אצלו, דעך ונעלם, מבחינה דיגיטלית הכעס צולם והוקלט והוא יישאל במערכת לנצח. הסיפורים הללו הם מרובים. אנחנו נתקלים בהם מדי יום ונזכרים דרכם שאין יותר מרחבים בטוחים.

אורוול הפחיד את קוראיו כשאמר שהולך ומתקרב היום שבו הפרטיות שלהם תחוסל. והנה החזון של אורוול מתממש, אך לא בגלל כוחות פוליטיים עוצמתיים אלא בגלל כוחות טכנולוגיים עוצמתיים. המצלמות הסלולריות, כמו גם המכשירי ההקלטה שעל הטלפונים הסלולריים, הופכים כל רגע לבר תיעוד ומעודדים גם את הפרנויה שלפיה אנחנו כל הזמן מתועדים. נראה שהתרחיש האורווליאני מתממש בצורה הפוכה. במקום חברה שנשקפת על ידי שליט יחיד, החיים של האדם היחיד נשקפים על ידי החברה כולה.

העולם המיתולוגי שקדם לאכילה מעץ הדעת, היה עולם שבו אנשים לא מסתתרים אחד מהשני אך גם לא שופטים אחד את השני. שני המרכיבים הללו מאפיינים את הילדות של בני האדם, שבה יש שקיפות ואין שיפוטיות. הטכנולוגיה מגשימה בצורה הפוכה את החזון האורווליאני. האח הגדול שצופה באזרח איננו השליט הרודן של החברה אלא החברה כולה, אנחנו שוב ערומים ושקופים, ובכל זאת האינטרנט לא מחזיר אותנו לגן העדן. לא רק שהוא לא מבטל את השיפוטיות, הוא מגביר אותה. השיחה שמתנהלת באינטרנט היא שיחה אולטרה שיפוטית. כל מחווה אנושית נמדדת ונשפטת על ידי החברה כולה. המדיה הדיגיטלית ביטלה את מרכיב ההסתתרות אך הגבירה את מרכיב השיפוטיות. וכך בני האדם חשופים למבט של החברה מצד אחד, אבל גם השפטים על ידי המבט של החברה מצד שני. אנחנו מאבדים את עלה התאנה שלנו בתוך חברה שעוסקת בידיעת טוב ורע. ממש כמו בחלום האוניברסלי שניתח פרויד, שיבה חלקית לגן עדן היא כניסה מלאה לגיהנום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.