אומרים ישנה ארץ

ערן בן יהודה

מאת: ערן בן יהודה

הרבה כעס הופנה לקהילת הלהט"ב שקיימה את המחאה שלה בט' באב, על כך שהם לא מכבדים את היום שכה חשוב להרבה אנשים. בניגוד לזאת, לדעתי שאין יום מתאים מתשעה באב לקיים מחאה אזרחית. דווקא ביום בו חרבה ירושלים, ובית המקדש נהרס ראוי לקיים מאבק על הצביון השוויוני והליברלי של מדינת ישראל. המחאה החברתית של הקול הליברלי במדינה מתאימה לתשעה באב משום שירושלים לא חרבה בגלל שנאת חינם, אלא בגלל קיצונית דתית ופוליטית

השבוע, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי תחושת חנק, בימים האחרונים נראה כי המדינה מסמנת אותי וכשכמותי והרגשתי מיעוט חלש ונרדף. בצירוף מקרים יוצא דופן במשך יומיים אושרו זה אחר זה מספר חוקים ואירועים שאותי אישית מדאיגים. זה התחיל עם חוק "שוברים שתיקה", המשיך עם "חוק הפונדקאות", טיפס לשיא עם "חוק הלאום". הקירות החלו לסגור עלי ותחושת המחנק התעצמה כשנודע על עיכובו לחקירה של הרב דובי חיון על כך שחיתן מחוץ לרבנות. ייתכן שהרצף הזה הוא מקרי, ייתכן שהרצף הזה מבורך בעיני חלק מתושבי מדינת ישראל, אך בעייני- בין כל אלו עובר חוט תיל שמצמצם את קיומי כאזרח במדינה דמוקרטית.

מאז היווסדה, מדינת ישראל מתקיימת הודות לאיזון העדין שבין מדינה יהודית לדמוקרטית. לעיתים נראה שהפן היהודי קודם לדמוקרטי (כמו חוק השבות), ולפעמים הפן הדמוקרטי גובר על זה היהודי (חוק חופש העיסוק). לא הייתי רוצה לחיות במדינה יהודית בלבד, ובאותה מידה לא הייתי רוצה לחיות במדינה דמוקרטית בלבד. לצערי ,לאחרונה נראה שהאיזון הזה הולך ונשחק והפרשנות הצרה והקנאית ביותר ליהדות רומסת את היסודות הדמוקרטיים.

בשבוע שעבר, חוקק חוק שקצת חמק מתחת לראדר הציבורי והתקבל בשוויון נפש משום שנארז ונעטף תחת השם "חוק שוברים שתיקה". החוק קובע כי שר החינוך "יקבע כללים לשם מניעת פעילות במוסד חינוך של אדם או של גוף שאינו חלק ממערכת החינוך שפעילותו עומדת בסתירה חמורה ומשמעותית למטרות החינוך הממלכתי". בניגוד לשיווק התקשורתי, החוק כלל לא נוגע לשוברים שתיקה כעמותה פוליטית, אלא מקנה לשר את הכוח להרחיק מבתי הספר את מי שלא חושב כמוהו. מה הן "מטרות החינוך הממלכתי" אשר בשמן ניתן להשתיק גופים ואישים? האם שר החינוך ירחיק גם ארגונים שפועלים כנגד גיוס נשים לצבא או עמותות שתומכות בטיפולי המרה לבני נוער להט"בי? ובכלל, מדוע שר החינוך לא נותן את האמון במנהלי בתי הספר שלו על כך שיקבלו את ההחלטה הנכונה והמתאימה ביותר לתלמידים שלהם? בחברה דמוקרטית בתי הספר אמורים להיות כר של דיונים מאתגרים ומרחיבי אופקים. תלמידים שיוצאים מבית ספר צריכים להכיר את החברה אליה הם יוצאים ולהיחשף לדעות מימין ומשמאל. מצב הפוך, של יצירת בועה סקטוראלית או של עידוד מחשבה חד מימדית, מקטין את העצמאות המחשבתית, מכהה את הביקורתיות והופך את השיח לשטחי. יש בכך כמובן פגיעה ביסודות הדמוקרטיים בטווח הרחוק: איך יצאו תלמידים ממוסד כזה? איזה אזרחים יהפכו להיות? איזה שיח יתקיים במדינה?

לא חלף זמן רב מאז "חוק שוברים שתיקה" ומיד בא לעולם החוק אשר זכה לכותרת "חוק הלאום". בעייני ובעיני רבים אחרים החוק מיותר לכתחילה, אך בהנחה שהממשלה החליטה שהוא חשוב, ניתן היה להעביר אותו ברוב עצום בקרב חברי הכנסת. אך כשירו של מאיר אריאל – "אדם צועק את שחסר לו", כך גם הממשלה ביקשה לרכב על גלי הפופוליזם וקידמה חוק מפלה, גזעני ושנוי במחלקות. למילים כמו שוויון ודמוקרטיה לא נמצא מקום בכל החוק, ואת המשפט המפורסם ממגילת העצמאות כי המדינה "תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה" החליפה הקביעה כי "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי". החוק התקבל, ואני התביישתי.

איך נוכל להסתכל לשותפינו הערביים, הדרוזים, הצ'רקסים במדינה בעיניים, כאשר אנחנו שומטים את ערך השוויון מהיסודות הערכיים של המדינה? איך נוכל לייצר ברית חיים עם בני המיעוטים כאשר האפליה בהקצאת קרקעות ובתשתיות מעוגנת בחוק יסוד? שנים על גבי שנים ממשלות ישראל מזניחות את המיעוטים, מתקצבות בחוסר, לא משקיעות בחינוך ולא מפתחות תשתיות. אם עד עכשיו היתה זו אוזלת יד, הרי שעכשיו מדובר באידאולוגיה, ויותר מכך – במדיניות שמעוגנת בחוק יסוד.

לקינוח, ביום חמישי שעבר, הרב דובי חיון מחיפה עוכב לחקירה משום שבית הדין הרבני הגיש תלונה במשטרה על כך שחיתן זוגות מחוץ לממסד הרבני. כשעפרי, בת זוגתי, ואני החלטנו להתחתן ידענו כי גם אנחנו נבחר שלא להתחתן דרך הרבנות, אך נקיים טקס דתי-הלכתי ושוויוני. זוהי החלטה פוליטית שבעינינו התבקשה לאור האירועים שקורים בחסות הרבנות חדשות לבקרים – אם באוזלת יד כלפי נשים עגונות, אפליה חמורה כלפי נשים, ושלילת היכולת להתחתן ממאות אלפי ישראלים יוצאי ברית המועצות. רצינו לערוך טקס הלכתי שתואם את ערכינו. חתמנו על הסכמים שמונעים עיגון ומתקנים את העיוות שבית הדין הרבני יוצר, כך שעפרי לא תופקר לחסדי בתי הדין הרבניים אם חלילה יקרה לי משהו. כמובן שהכרנו את הסעיף בחוק שקובע שנתיים מאסר לזוג שמתחתן מחוץ לרבנות. לא שיערנו שאכן ייעשה בו שימוש ביום מן הימים. ראינו בחוק זה בדיחה לא מצחיקה. אבל בעת הנוכחית, המציאות עולה על כל דימיון.

לכל אלה, התווסף תיקון חוק הפונדקאות אשר יצר אפליה כלפי זוגות חד מיניים גברים בכך שלא מאפשר להם את האפשרות הזאת. החוק לווה באין ספור הבטחות כלפי הקהילה ולא חלפה יממה שלמה מרגע שראש הממשלה, בנימין נתניהו פרסם סרטון בו תמך בזכות האבות לפונדקאות, והוא הצביע לחוק שמונע זאת מהם תוך פיזור הבטחה ערטילאית נוספת לאוסף. שוב, אוכלוסייה מקופחת ומופלית בחסות החוק. הנה מקרה נוסף של שלילת זכויות בסיסיות מקבוצת אוכלוסייה גדולה ופגיעה אנושה בכבודה. בינתיים, תחושת המחנק מתעצמת.

מחאת הלהט"ב הייתה עבורי קרן אור באפילה והתסכול שאפפו אותי השבוע. המחאה ריגשה אותי והציתה מחדש את אש הסולידריות החברתית שכבתה. אם תמשיך ותגדל, תוכל להדליק את הניצוץ שיסיג אחורה את החקיקה האנטי דמוקרטית. בניגוד לערביי ישראל המושתקים ללהט"בים יש קול ציבורי ותקשורתי משמעותי. בניגוד למתנגדי הרבנות אשר הליברליות הדתית שלהם היא מעגל זהות רביעי או חמישי במקרה הטוב, אצל הלהט"בים הזהות המינית היא אחד ממרכיבי הזהות החשובים להם ביותר. לכן, הם מסוגלים לצאת למחאה חברתית, שתסחף איתה את יתר משוללי הזכויות.

כדי לרפא את העולם מאמירתו של לה רושפקו כי "לכל אדם יש את הכוח לסבול את ייסורי חברו" באה מושג הסולידריות. הסולידריות מקפלת בתוכה, הזדהות, אמפתיה ובעיקר שותפות. "עמו אנכי בצרה" בשפה העשירה של מחבר ספר תהילים. בניגוד לאמירתו של לה רושפקו בא האדם הסולידרי ואומר- העוול הזה לא נוגע אלי, אך מה שמפריע לך, מפריע גם לי. אם נעשה לך עוול, אני מרגיש אותך, שותף לכאבך ומזדהה עימו. יכולת יוצאת דופן בעייני, על סף הפלאית.

בישראל 2018, הסולידריות הולכת ונכחדת. כל אוכלוסייה מסתגרת בתוך עצמה, כל סקטור מתכנס במקום מגוריו ועוסק בענייניו ולא מרים את אפו לראות את צרכיו של האחר. ממדינה שנוסדה על עדני הסולידריות ושותפות עד כדי קיצון, הפכנו לחברה שהתפרקה מהאחריות הבסיסית שלה לאחר. הקהילות החזקות, העשירות, השבעות מסתגרות ודאגות לעצמן, ואילו הקהילות החלשות והמוחלשות נאבקות לבד. קולן כמובן חלש יותר והפיצול גורם להעמקת האי שוויון ולחלושתו של הכח הדמוקרטי. כשהקבוצות באוכלוסייה מפוצלות, הכוח שלהן מול גורמי השלטון יורד באופן חד.

בתוך הכאוס הזה, כל קבוצה עומדת כרגע בנפרד. הערבים, השמאלנים, הנכים, יוצאי אתיופיה והלהט"ב נלחמים את מלחמתם למען שוויון, למען הזכות לחיות בכבוד, הזכות לביטחון. אבל לבד כל קבוצה חלשה מדי וחסרת יכולת להביא שינוי. אך מצד שני, האם הקבוצות השונות הללו מסוגלות לגשר על הפערים ולהפגין סולידריות במסגרת מאבק רחב לשוויון? האם הם מסוגלים לשלב ידיים במחאה ציבורית שתשנה את הכיוון אליו הספינה של המדינה שטה?
אני רוצה להאמין שכן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.