אם פונדקאית

שלומית ראונר-רוזיצקי

מאת: שלומית ראונר

בימים האחרונים, בעקבות חוק הפונדקאיות בעיקר, עולה לדיון סוגיית הפונדקאות. מיותר לציין שאני תומכת בפונדקאות לזוגות להט"בים ומקווה שזה עוד יגיע, אבל לא על זה הדיון.
בקבוצות פמיניסטיות אני פוגשת שוב ושוב את טענות לגבי "ניצול", לגבי "תעשיה", וכן את הטענה ש"לקרוע את הילד ממי שהולידה אותו זו צלקת נפשית ליולדת".
אז שלום, הרשו לי לספר לכם: אני בדרך להיות פונדקאית (תחזיקו לי אצבעות. כבר שנה וחצי בתהליך ונראה שסוף סוף מתקדם!), ואני גם אשה פמיניסטית, פעילה חברתית, מעט משכילה ובלי קשיים כלכליים, תודה לאל.

למה אני רוצה להיות אם פונדקאית? זה התחיל מחברה שהיתה זקוקה לפונדקאית, והבנתי שזה משהו עצום, בלתי נתפס, שאני יכולה לעשות למענה. בורכתי בהריונות קלים ולידות נפלאות. יש נשים שאין להן הברכה הזו, לא רק של הריונות ולידות קלים – של הריונות ולידות בכלל. מאחר שמסיבות דתיות אשה נשואה לא היתה אופציה עבור חברתי, האפשרות ירדה מהפרק, אך נשארה בתודעה. חשבתי לעצמי, חברה או לא, יש עוד מאות נשים בארץ שנשבר להן הלב חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, ואני יכולה להאיר את ימיהן.


התקשרה אלי השבוע כמעט בבכי האם המיועדת שאותה אני מאוד אוהבת. אנחנו בקשר כבר שנה. הם במצב כלכלי לא פשוט והיא דואגת. אמרתי לה בלב שלם: תקשיבי. לא אכפת לי. אם תוכלו ותרצו לשלם תשלמו כמה שתוכלו (ובכל מקרה, סכום נמוך). אם לא אז לא, וזה בסדר גמור. אם ייצא תינוק בריא, אם אצליח אחרי 25 שנים שלכם יחד להפוך אתכם להורים – זה שכרי. לא צריכה יותר מזה כלום.

אני לא אומרת את זה כדי לטעון איזו טענה על עצמי אישית. אני חושבת שהגיוני שאקבל פיצוי מסויים על הטרטור שאני כבר עוברת ועוד אעבור עבור ההיריון הזה, וכמותי אני חושבת שכל אשה שמשקיעה את ההשקעה הזו ראויה לפיצוי. אבל זה מה שזה: פיצוי. לא מכירת הגוף, לא מעשה של נשים נואשות כלכלית. זה מעשה שכולו נתינה, לפני שהוא כל דבר אחר.
אפרופו "תעשיה", גם עינב אשכול, המגשרת המדהימה שמלווה אותנו בתהליך לא עושה את זה בשביל כסף. וגם לה הזוג כרגע לא יכול לשלם. ואנחנו שם, היא ואני, ומתן איתי, ובאמת, עושות כל מה שאפשר כדי שיתקדם ויצליח ויעבוד. כי אכפת לנו, ולא מהכסף.

זכיתי, ואני חלק מקהילת פונדקאיות מדהימה שמובילה בעיקר שירי אור.
נפגשנו לפני כמה חודשים. גיליתי קבוצת נשים מרשימות, דתיות וחילוניות, פונדקאיות עבר ועתיד והריוניות, והמפגש הזה הבהיר לי שאני לא חריגה, כפי שאולי תרצו לטעון: אף אחת לא באה רק "בשביל הכסף". יש כאלו שזה שיקול מרכזי יותר עבורן ויש כאלו שפחות, וכך או כך זה לגיטימי. אף אחת מאיתנו לא חלשה. וכולנו מלאות התרגשות ואהבה ושמחה על הדבר הזה שאנחנו זוכות לעשות.
בקבוצת הוואצאפ, הפעילה יותר מכל הקבוצות שלי (בחיי, אפילו יותר מ"פעילי התעוררות" ו"גן יניב"!), נשים חולקות בפתיחות שלא תיאמן, משתפות במצוקות ובשמחות. וזו הקבוצה היחידה שאני מוצאת את עצמי דומעת אל מול התמונות שמועלות בה, של בדיקות היריון חיוביות, של זוג הורים מאושרים יחד עם פונדקאית מאושרת לא פחות ועם תינוק שזה עתה נולד. קבוצה שאני לא נרדמת בגללה בלילה, כי איך זאת תספר לאמא המיועדת על ההפלה ומה יהיה עם הדימום של ההיא, והלוואי, הלוואי שסוף סוף זה יצליח לשלישית בהפקדה הזו (הפקדה – מילה פונדקאית ל"החזרה" בטיפולי ivf). ואף אחת לא שמה מליון סימני קריאה בגלל כסף, מבטיחה לכן. הן שם, הנשים ההן, עם כל הלב ועם כל הנשמה ועם כל הרצון הטוב בשביל הזוגות, ואני רק מחכה שאוכל לספר להן גם אני על תנועות העובר.

ולקראת סיום, שאלת השאלות: איך אפשר להפרד מתינוק שגדל אצלך ברחם?
אז מסתבר שזו לא שאלת השאלות. כאמור, אני עוד לא שם, אבל יכולה לעדכן, שמתוך הרבה קשיים שפונדקאיות מתארות לפני ותוך כדי ואחרי, לא ראיתי אחת שמדברת על קושי להפרד. זו תודעה אחרת. או כפי שהפונדקאית שהיוותה ההשראה שלי, רבקה שגיא כתבה: כמו מטפלת, שאוהבת את הילד אבל תכלס מחכה גם להחזיר אותו להורים שלו.

אם תהיתם מה בכל זאת הקושי העיקרי שעולה בקהילה הזו: הקושי העיקרי הוא התייחסות שלא נותנת מקום לנשים שאנחנו, לרצונות שלנו, לבחירה החופשית שלנו. וזה קושי שעולה לא פעם בקשר עם הזוג המיועד, אבל גם מול המשפחה ומול אמירות מקטינות מהסביבה הנאורה שמציגות אותנו כחלשות. אנחנו כל כך, כל כך לא.

אני כבר משתפת, ואתם מכירים אותי, בטח השאלה הבאה שלכם תהיה מה אמר אישי האהוב על התהליך. הוא אמר: "אני לא רוצה לומר לך לכאן או לכאן שום דבר כדי לא להשפיע עלייך. זה הגוף שלך ומה שתחליטי אקבל ואתמוך". וזה מה שהוא עושה.

 

פורסם לראשונה בפרופיל האישי של שלומית

מאת

שלומית ראונר-רוזיצקי

שלומית ראונר-רוזיצקי

מורה ומחנכת, פעילה חברתית ירושלמית. נשואה למתן ואמא לדורון ולשחר. אין לה רגע דל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.