ט' באב – לא להֲדָתָה, כן ליַהְדָתָה

רגב בן דוד

הציבור החילוני לא אמור לציית לכללי ההלכה בט' באב. יש ליצוק למועד זה את המשמעות הרלוונטית לציונות החילונית, וזה צריך לקרות מתוך השתייכות ולקיחת אחריות.

מדבקות 'פתוח בט' באב' במסעדות חוללו דיון ציבורי על היחס ליום זה בימינו, ובפרט בציבור החילוני. הנפקת המדבקות נובעת מתחושת חלק מהחילונים שהם הפכו מהגמוניה למיעוט מקופח. מכיוון שלפחות חלק מטענותיהם מבוסס, אפשר להיות אמפתיים כלפי הרצון להביע בריש גלי עמדה חילונית גאה, כשם שדורשים בעלי תודעת נרדפות אחרים בישראל. אבל להתנהלות כ'מדינת כל מקופחיה' יש מחיר, ובטווח הארוך שיח זה לא יביא לפתרונות המיוחלים. מלבד זאת, המדבקות אף אינן משקפות את העמדה היהודית-חילונית הרצויה, בעיניי לפחות, ביחס לט' באב.

דרכים שונות של חילון
בראשית ימי התנועה הציונית התחרו זה בזה שלושה חזונות של חילון. את היהודי מהשטעטל חלם הרצל להפוך לאזרח העולם, מערבי ומתקדם; מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שכּונה "ניטשה העברי", שאף להפוך אותו לעברי אותנטי, טבעי, תנ"כי; אך אחד-העם טען שמשמעות החילון היא הפיכת היהודי האדוק בדתו ליהודי מסור ללאומיותו, גאה ביהדותו כמורשת לאומית ולא כדת. "'חבת־ציון' זאת," הכריז, "אינה לא חלק מן היהדות ולא הוספה עליה, כי אם היהדות עצמה בשלמותה, רק בשנוי המרכז". לשיטתו, היהודי החילוני (ניתן לכנותו גם 'החילוני המורשתי') אינו מתנער מט' באב, אלא מפרש אותו דרך משקפיים לאומיים.

בנאום בחנוכה תרפ"ז אמר ח"נ ביאליק כי "החגים מתרוממים מעל המישור של ימי החול, כמו ההרים המתרוממים מעל המישור של האדמה". ההבחנה בין חג לחול מונעת מימי חיינו להפוך לרצף אחיד ושטוח. זו בדיוק משמעות מושג הקדושה: הבדלה, ייחוד. יש אמנם מי שמנסים להדביק ל'חילוניות' משמעות של היעדר קדושה, אך לא כך הדברים בהכרח. משמעותם של חיים חילוניים יכולה להיות יצירה של קדושה/הבדלה מתוך מקור פנימי ולא אלוהי. למשל מתוך המורשת הלאומית.

בניגוד לעמדה רווחת (אמונה תפלה עיקשת אצל חילונים מסוימים), לא כל מה שקרה לעם היהודי לפני הציונות היה 'דתי'. לא צריך להסתנוור מהחזות הדתית-לעתים של המסורת היהודית. זו היתה התרבות הלאומית, והיא קיפלה בתוכה את כל מה שנחוץ ויפה במורשת כזו: סיפורי-עבר, תקוות לעתיד, משלים ופתגמי חוכמה, ימי חג, שירה והגות, דרכים לשימור הקיום הלאומי הנפרד, כללים להתנהלות חברתית, תשובות לשאלות הגדולות של הקיום. אם יש לה בחלק גדול מהמקרים לבוש דתי, זה אך טבעי בהתחשב בכך שרוב האנושות, אז וגם היום, מייחסת מקום נכבד לאל, ומה גם שהיו חסרים לעם מרכיבים חשובים של קיום 'טבעי', ואת מקומם מילא בהצלחה רבה המרכיב הדתי. "משעה שהולך לאיבוד ה'מַבדד' הטבעי, רוצה לומר הטריטוריה הלאומית," הבחין זאב ז'בוטינסקי, "עושים מכל דבר ודבר תחליף לטריטוריה, וביחוד מאותו אמצעי כביר של הפרדה אשר שמו מסורת דתית."

ט' באב כחג לאומי
ט' באב ראוי להיבחן מבעד למשקפיים ציוניים. בדורות האחרונים עברו החגים היהודיים "חִלול של גאולה, פדיון", כדברי ביאליק: חג החנוכה שב להיות (גם) לאומי וארצי, כך גם פסח ושבועות – וכך ראוי שיקרה גם כאן. כמועד שמציין שורת אסונות שסימנו בין היתר את אובדן הריבונות היהודית ואת היציאה לגלות, זה מתבקש. אבל זהו תנאי מעגלי: ראוי שט' באב יהיה מועד משמעותי עבור כלל ישראל, אך זה יקרה רק אם ייקחו אחריות וייצקו לו משמעות רלוונטית. זה לא יקרה אם ידירו את רגליהם ממנו.

איך נציין את המועד? כאן אין קיצורי דרך, ונחוץ דיון שיתנהל לאורך זמן. זו שיחה שמתנהלת בציונות החילונית כבר למעלה ממאה שנה לגבי היבטים שונים במסורת, וכוללת קולות מורדים ומשמרים. במרוצת הדורות האחרונים התעצבו תשובות מעניינות ומגוונות, ועלינו להצטרף לשיחה זו ולהמשיכה. זו תהיה שיחה משלימה וחשובה לדיונים הלכתיים המתנהלים כיום על מעמדם של צומות החורבן לנוכח שיבת העם לארצו.

למשל, בעיניי צום עשוי להיות חלק מהפרקטיקה החילונית-מורשתית של ט' באב, משום שאיני רואה בו מעשה דתי דווקא, אלא כזה שנובע מעומק הקיום האנושי. (בשנים האחרונות יש הנוהגים, ואני בתוכם, לצום ביום השואה מתוך תחושה שחסרה הנכחה של היום מעבר לצפירה ולטקס.) אבל אופן ציון המועד בסופו של דבר לאו דווקא יהיה צום, מלא או חלקי – אולי הוא יהיה קשור בלימוד, או בטקס, או בסממני לבוש כאלה או אחרים. ואולי בכלל חלק מהיום צריך ללבוש צורה של חג, שתבטא את הכרתנו בתקופה הנדירה שבה אנו חיים ביחס לעבר היהודי. ימים יגידו.

התחשבות לא, פרהסיה יהודית דווקא כן
בניגוד לכמה מהקולות בדיון, איני רואה סיבה להכניס לדיון זה את טענת 'הפגיעה ברגשות הדתיים'. פתיחת בתי אוכל אינה מהווה לדעתי, במבחן המשפטי הסביר, פגיעה שהיא מעל ל"רמת הסיבולת", במינוח שטבע בג"ץ. אם היינו בוחרים "לדבר, לא להיעלב" (כלשונו של פרופ' דני סטטמן), אפשר היה למצוא עם מעט טאקט ומעט רצון טוב פתרונות כמו למשל צמצום הישיבה בחוץ. ובכלל, אין לקבל את הלוגיקה שלפיה אם ציבור שומרי המסורת הוא מיעוט אז צריך להתחשב בו במסגרת העקרון הדמוקרטי של הגנה על המיעוט, ואם הוא רוב אז צריך לקבל את עמדתו במסגרת העקרון הדמוקרטי של הכרעת הרוב.

לעומת זאת, שאלת המרחב הציבורי צריכה להשפיע פה, ועולה מעבר לפן האישי או הקהילתי של אופן ציון המועד. לגישתי הציונית-חילונית, הפרהסיה במדינת ישראל צריכה להיות יהודית-עברית: בין היתר לשם כך הקמנו מדינה, זה חלק ממה שמאפשר חיים יהודיים חילוניים 'טבעיים', וטוב שכך. הצביון מתממש במגוון דרכים, ואחת מהן היא הנכחת מועדי לוח השנה במרחב הציבורי. לגופו של עניין, החוק הנוגע לט' באב מאפשר לרשות מקומית לאסור על פתיחת בתי עינוגים בט' באב, ובתי אוכל בערב ט' באב. הותרת שיקול הדעת לרשות המקומית היא חשובה, ושולחת את תושבי כל עיר ושכונה לנהל את הדיון על הצביון הראוי בה. עוד ראוי לציון שבתי האוכל נסגרים (היכן שנסגרים) רק בערב, ונראה שיש כאן איזון סביר ולא ניסיון לכפייה גורפת. מובן שחקיקה עשויה לגרור תגובת-נגד, וחבל שיוזמי החקיקה מסוג זה לא תמיד נותנים את דעתם על כך. אבל אחריות החילונים המורשתיים היא לא 'לשפוך את התינוק עם המים', ולצד הכעס המוצדק היכן שמנסים לכפות גרסת יהדות מסוימת, הלכתית – להתמיד ביצירה של יהדות חילונית מתוך זיקה עמוקה למורשת.[/wr_column]]

הציבור החילוני לא אמור לציית לכללי ההלכה בט' באב. יש ליצוק למועד זה את המשמעות הרלוונטית לציונות החילונית, וזה צריך לקרות מתוך השתייכות ולקיחת אחריות.

מדבקות 'פתוח בט' באב' במסעדותחוללו דיון ציבורי על היחס ליום זה בימינו, ובפרט בציבור החילוני. הנפקת המדבקות נובעת מתחושת חלק מהחילונים שהם הפכו מהגמוניה למיעוט מקופח. מכיוון שלפחות חלק מטענותיהם מבוסס, אפשר להיות אמפתיים כלפי הרצון להביע בריש גלי עמדה חילונית גאה, כשם שדורשים בעלי תודעת נרדפות אחרים בישראל. אבל להתנהלות כ'מדינת כל מקופחיה' יש מחיר, ובטווח הארוך שיח זה לא יביא לפתרונות המיוחלים. מלבד זאת, המדבקות אף אינן משקפות את העמדה היהודית-חילונית הרצויה, בעיניי לפחות, ביחס לט' באב.

דרכים שונות של חילון
בראשית ימי התנועה הציונית התחרו זה בזה שלושה חזונות של חילון. את היהודי מהשטעטל חלם הרצל להפוך לאזרח העולם, מערבי ומתקדם; מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שכּונה "ניטשה העברי", שאף להפוך אותו לעברי אותנטי, טבעי, תנ"כי; אך אחד-העם טען שמשמעות החילון היא הפיכת היהודי האדוק בדתו ליהודי מסור ללאומיותו, גאה ביהדותו כמורשת לאומית ולא כדת. "'חבת־ציון' זאת," הכריז, "אינה לא חלק מן היהדות ולא הוספה עליה, כי אם היהדות עצמה בשלמותה, רק בשנוי המרכז". לשיטתו, היהודי החילוני (ניתן לכנותו גם 'החילוני המורשתי') אינו מתנער מט' באב, אלא מפרש אותו דרך משקפיים לאומיים.

בנאום בחנוכה תרפ"ז אמר ח"נ ביאליק כי "החגים מתרוממים מעל המישור של ימי החול, כמו ההרים המתרוממים מעל המישור של האדמה". ההבחנה בין חג לחול מונעת מימי חיינו להפוך לרצף אחיד ושטוח. זו בדיוק משמעות מושג הקדושה: הבדלה, ייחוד. יש אמנם מי שמנסים להדביק ל'חילוניות' משמעות של היעדר קדושה, אך לא כך הדברים בהכרח. משמעותם של חיים חילוניים יכולה להיות יצירה של קדושה/הבדלה מתוך מקור פנימי ולא אלוהי. למשל מתוך המורשת הלאומית.

בניגוד לעמדה רווחת (אמונה תפלה עיקשת אצל חילונים מסוימים), לא כל מה שקרה לעם היהודי לפני הציונות היה 'דתי'. לא צריך להסתנוור מהחזות הדתית-לעתים של המסורת היהודית. זו היתה התרבות הלאומית, והיא קיפלה בתוכה את כל מה שנחוץ ויפה במורשת כזו: סיפורי-עבר, תקוות לעתיד, משלים ופתגמי חוכמה, ימי חג, שירה והגות, דרכים לשימור הקיום הלאומי הנפרד, כללים להתנהלות חברתית, תשובות לשאלות הגדולות של הקיום. אם יש לה בחלק גדול מהמקרים לבוש דתי, זה אך טבעי בהתחשב בכך שרוב האנושות, אז וגם היום, מייחסת מקום נכבד לאל, ומה גם שהיו חסרים לעם מרכיבים חשובים של קיום 'טבעי', ואת מקומם מילא בהצלחה רבה המרכיב הדתי. "משעה שהולך לאיבוד ה'מַבדד' הטבעי, רוצה לומר הטריטוריה הלאומית," הבחין זאב ז'בוטינסקי, "עושים מכל דבר ודבר תחליף לטריטוריה, וביחוד מאותו אמצעי כביר של הפרדה אשר שמו מסורת דתית."

ט' באב כחג לאומי
ט' באב ראוי להיבחן מבעד למשקפיים ציוניים. בדורות האחרונים עברו החגים היהודיים "חִלול של גאולה, פדיון", כדברי ביאליק: חג החנוכה שב להיות (גם) לאומי וארצי, כך גם פסח ושבועות – וכך ראוי שיקרה גם כאן. כמועד שמציין שורת אסונות שסימנו בין היתר את אובדן הריבונות היהודית ואת היציאה לגלות, זה מתבקש. אבל זהו תנאי מעגלי: ראוי שט' באב יהיה מועד משמעותי עבור כלל ישראל, אך זה יקרה רק אם ייקחו אחריות וייצקו לו משמעות רלוונטית. זה לא יקרה אם ידירו את רגליהם ממנו.

איך נציין את המועד? כאן אין קיצורי דרך, ונחוץ דיון שיתנהל לאורך זמן. זו שיחה שמתנהלת בציונות החילונית כבר למעלה ממאה שנה לגבי היבטים שונים במסורת, וכוללת קולות מורדים ומשמרים. במרוצת הדורות האחרונים התעצבו תשובות מעניינות ומגוונות, ועלינו להצטרף לשיחה זו ולהמשיכה. זו תהיה שיחה משלימה וחשובה לדיונים הלכתיים המתנהלים כיום על מעמדם של צומות החורבן לנוכח שיבת העם לארצו.

למשל, בעיניי צום עשוי להיות חלק מהפרקטיקה החילונית-מורשתית של ט' באב, משום שאיני רואה בו מעשה דתי דווקא, אלא כזה שנובע מעומק הקיום האנושי. (בשנים האחרונות יש הנוהגים, ואני בתוכם, לצום ביום השואה מתוך תחושה שחסרה הנכחה של היום מעבר לצפירה ולטקס.) אבל אופן ציון המועד בסופו של דבר לאו דווקא יהיה צום, מלא או חלקי – אולי הוא יהיה קשור בלימוד, או בטקס, או בסממני לבוש כאלה או אחרים. ואולי בכלל חלק מהיום צריך ללבוש צורה של חג, שתבטא את הכרתנו בתקופה הנדירה שבה אנו חיים ביחס לעבר היהודי. ימים יגידו.

התחשבות לא,פרהסיה יהודית דווקא כן
בניגוד לכמה מהקולות בדיון, איני רואה סיבה להכניס לדיון זה את טענת 'הפגיעה ברגשות הדתיים'. פתיחת בתי אוכל אינה מהווה לדעתי, במבחן המשפטי הסביר, פגיעה שהיא מעל ל"רמת הסיבולת", במינוח שטבע בג"ץ. אם היינו בוחרים "לדבר, לא להיעלב" (כלשונו של פרופ' דני סטטמן), אפשר היה למצוא עם מעט טאקט ומעט רצון טוב פתרונות כמו למשל צמצום הישיבה בחוץ. ובכלל, אין לקבל את הלוגיקה שלפיה אם ציבור שומרי המסורת הוא מיעוט אז צריך להתחשב בו במסגרת העקרון הדמוקרטי של הגנה על המיעוט, ואם הוא רוב אז צריך לקבל את עמדתו במסגרת העקרון הדמוקרטי של הכרעת הרוב.

לעומת זאת, שאלת המרחב הציבורי צריכה להשפיע פה, ועולה מעבר לפן האישי או הקהילתי של אופן ציון המועד. לגישתי הציונית-חילונית, הפרהסיה במדינת ישראל צריכה להיות יהודית-עברית: בין היתר לשם כך הקמנו מדינה, זה חלק ממה שמאפשר חיים יהודיים חילוניים 'טבעיים', וטוב שכך. הצביון מתממש במגוון דרכים, ואחת מהן היא הנכחת מועדי לוח השנה במרחב הציבורי. לגופו של עניין, החוק הנוגע לט' באב מאפשר לרשות מקומית לאסור על פתיחת בתי עינוגים בט' באב, ובתי אוכל בערב ט' באב. הותרת שיקול הדעת לרשות המקומית היא חשובה, ושולחת את תושבי כל עיר ושכונה לנהל את הדיון על הצביון הראוי בה. עוד ראוי לציון שבתי האוכל נסגרים (היכן שנסגרים) רק בערב, ונראה שיש כאן איזון סביר ולא ניסיון לכפייה גורפת. מובן שחקיקה עשויה לגרור תגובת-נגד, וחבל שיוזמי החקיקה מסוג זה לא תמיד נותנים את דעתם על כך. אבל אחריות החילונים המורשתיים היא לא 'לשפוך את התינוק עם המים', ולצד הכעס המוצדק היכן שמנסים לכפות גרסת יהדות מסוימת, הלכתית – להתמיד ביצירה של יהדות חילונית מתוך זיקה עמוקה למורשת.

[/wr_column][/wr_row]

מאת

רגב בן דוד

רגב בן דוד

רגב בן דוד, נשוי לסיגל ואב לבארי. משמש החל משנת תשע"ו כראש תוכנית מבוע ב"עין פרת - המדרשה באלון". בשלוש השנים תשע"ג-תשע"ה עמד בראש 'בית פרת' ירושלים, ועוסק במספר מסגרות בתחומים של זהויות יהודיות ויחסי יהדות ומדינה. חבר ועד מנהל במרכז מציל"ה, יזם והוביל (במשותף) את "כנס י•ו•ם: הסדנה לפלורליזם ביהדות ומדינה", מנהל (במשותף) את "לימוד ירושלים Limmud Jerusalem", והוביל את פרוייקט "רוקמים שבת ישראלית" בקהילות המעורבות של "מרק"ם- רשת הקהילות המעורבות לדתיים וחילונים". בעל תואר ראשון בתוכנית אמירים רוח ופסיכולוגיה, תואר שני במדעי המדינה, ובוגר תוכנית מחקר בת שנה Tikvah Fellowship בניו יורק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.