מ"היהודי החדש" אל "ההתחדשות היהודית": התפייסות עם העבר כמפתח ליצירת העתיד

ארז רוכמן

מאת: ארז רוכמן

הקדמה קצרה בתחפושת של התנצלות
מהי אותה "ההתחדשות היהודית" שנראה שכולם מדברים עליה? מה היא יכולה לתרום לנו? מדוע השיח עליה רלוונטי? ובייחוד, על איזה רקע היא צמחה ומה הקשר שלה לתפיסות משפיעות אחרות כמו "היהודי החדש" ו"שלילת הגלות"?
כאיש חינוך, כבוגר תואר בהיסטוריה כללית, וכתלמיד לתואר מתקדם בהיסטוריה של עם ישראל, אני אוהב במיוחד להצביע על אותן מגמות בהיסטוריה, ועל רעיונות שהופיעו בזמנים מסוימים, שמתברר שהייתה להן השפעה ישירה על הביוגרפיה האישית שלי ועל עיצוב החברה שבה אנו חיים. בימים אלה אני מגביר את העיסוק שלי באופן שבו הזהות היהודית עוצבה על ידי התהליכים העיקריים שנבעו מהמפגש של היהדות עם העידן המודרני. בעיניי, חשוב מאוד שניטיב להבין אותם דווקא מפני שהתהליכים הללו הם אלו שיצרו גם אותנו, ואת הזהות שלנו ממש.


לפניכם אמנם מאמר דעה הקשור באופן יסודי לעבר של הדורות הקודמים ולתודעת העבר שלנו כיום, אך לאלה בינינו הנבהלים בדרך כלל מטקסטים היסטוריים מייגעים – אל חשש. הדברים שנכתבו כאן מייצגים מהלך שיוצא מתוך ההתפתחות ההיסטורית הקונקרטית, שהיא אכן חשובה כשלעצמה, אך לא אתעכב הרבה על תיאור נסיבותיה. לזה יוקדשו מקומות אחרים, ואני מקווה שנוכל גם לדון על כך בהמשך כקהילה לומדת. ההתמקדות כאן היא על ההשלכות הרחבות יותר שניתן לזהות שנוצרו בעקבותיה, ועל בסיס זה נטענת טענה פרשנית שכבר איננה היסטורית-מדעית טהורה, מכיוון שהיא מתמקדת בהווה ובאפשרויות לעתיד. בייחוד בשם הטענה הזאת אני מאמין שאלה דברים שעשויים לעניין דווקא לא את ההיסטוריונים או את המשוגעים לדבר, אלא את כל הדור שלנו, ובמיוחד את הכוחות בחברה הישראלית כמו קהילת המדרשה ושותפיה, שרוצים לעצב כאן מציאות טובה יותר.
נתחיל.

א. "לֹא כלוּם אֶתְמוֹל – מָחָר הַכֹּל"(?)
לעתים ניתן וראוי לתאר את ההתפתחות ההיסטורית על ציר הזמן לא כקו ישר [כפי שמציעה תפיסת הקִדְמה המודרנית] ואף לא במעגלים [כפי שראו זאת אנשים בעיקר בימי קדם], אלא דווקא הדימוי של המטוטלת הוא הקולע ביותר: היא נמתחת בתחילה בכוח לצד אחד, ולאחר מכן מוכרחה מעצם טבעה לנוע בעוצמה לצד הנגדי. בתחילת דרכה של הציונות כתנועה לאומית-יהודית [אחת מני כמה גישות לאומיות-יהודיות שנבחנו בזמנו], הניעו אותה נסיבות הזמן והאידיאולוגיה הטריטוריאלית הברורה שלה להדגיש את "שלילת הגלות"; על פניו מדובר בהתייחסות שלילית אל המרחב הגיאוגרפי הקונקרטי שבו חיו היהודים מחוץ לארץ ישראל, אך חשוב יותר להדגיש שהמושג כולל בתוכו גם את דחייתה העמוקה של הגלות כמצב קיומי-נפשי וכמורשת רלוונטית עבור בני ובנות העם היהודי עצמם. כאשר תפיסה זו אומצה על ידי הציונות, היא הפכה לאחד מעמודי התווך האידיאולוגים שלה, וכתולדה ישירה ממנה נולד גם הרצון והצורך "להמציא מחדש" את היהודי, בדמות אותו "היהודי החדש" המפורסם, שהוא אנטי-גלותי במהותו. היו לכך סיבות רבות, שכולן נעות סביב הגרעין הרעיוני וגם הפרגמטי, שבעבור יצירת מהפכה בתולדות העם, יש צורך להזניח ואף לנתץ בכוח דפוסים ישנים ולאפשר לחדשים להתפתח על חשבונם ["עוֹלָם יָשָן עֲדֵי הַיְסוֹד נַחְרִימָה… לֹא כלוּם אֶתְמוֹל – מָחָר הַכֹּל"](1). גם בראייה מפוכחת לאחור, קשה לבקר את המהלך הזה באמת, ואפשר להבין את החשיבות שהייתה לו בעת הפעלתו.

פסל "נמרוד" של האמן יצחק דנציגר (1939), באוסף מוזיאון ישראל. בראשית הציונות היו מי שניסו לדמיין כך את "היהודי החדש", אבל הדמות ה"כנענית" הזאת הייתה רחוקה מדי כמעט מכל מה שקדם לה בתרבות היהודית.

אלא מאי, התרבות היהודית הוותיקה שממנה צמחו מגשימי הציונות הראשונים, גם אלו מביניהם שראו בעצמם "יהודים חדשים" שכאלה, לא נעלמה על אף הצהרותיהם וכוונתם לנער את חוצנה מעליהם. גם אצל רבים מן הרחוקים והמתרחקים ביותר, היא פיעמה כזרם עומק תודעתי, משפיע ובלתי ניתן למחיקה. כעדות לכך ניתן להצביע על העובדה שתנועות רעיוניות כמו ה"כנעניוּת" היו אמנם סמליות אך נותרו שוליות בהתפתחות האידיאולוגית בזרם המרכזי של הזהות הלאומית-יהודית המתחדשת. גם בשלבים הראשוניים באותו מרד של הדור החדש, שאופיינו בלהט אידיאולוגי רב מאוד, רוב העם המתגבש-מחדש לא ראה כאופציה ריאלית את נטישתה המוחלטת של המסורת היהודית, ולא בהכרח בהקשרהּ הדתי אלא בעיקר התרבותי.

ולמרות זאת, כבר כעבור דור אחד או שניים, התפתחותהּ של מבוכה גדולה בקרב ציבורים נרחבים הייתה כמעט בלתי נמנעת. בקוטב אחד שלה עומדת תחושת הזדהות בסיסית חזקה עם העבר היהודי ומורשתו, אך בשל "שלילת הגלות" היא התגלגלה כך עד שנותרה אינטואיטיבית בעיקרה וכמעט נטולת ידע והקשר בקרב ציבורים נרחבים. היא שרדה חלקית כמבוססת על דפוסים וקטעי-דפוסים מתמשכים שהעם המתחדש המשיך לקדש. בקוטב השני עומדת הבעיה, שאינטואיציה אינה מספיקה בכדי לקיים קשר אמיץ מספיק עם העגלה המלאה של היצירה היהודית, ועם הזהות היהודית העמוקה שהיא הכילה. אנשים שביקשו להגדיר את עצמם כיהודיים ביותר, גילו שאין להם הרבה במה לאחוז. היהודי-הציוני אמנם היה מודע בעליל לכך שהוא מופע חדש בהיסטוריה, אך האופן שבו חונכו אותם "היהודים החדשים" פירק אותם מהיכולת לגשת אל נדבכי המקורות המורכבים הבונים את הציביליזציה היהודית לדורותיה. וכך נולדים מאז ועד היום, ודווקא במדינת ישראל, דורות של יהודים נבוכים. תופעה המייצגת באופן מובהק את המבוכה הזאת היא למשל העלייה לתורה באירוע הבר מצווה, שעדיין נחשבת בעיני רבים כאירוע זהותי מכונן, אך במרבית המקרים בני הנוער כמעט ואינם יודעים עליה דבר. רבים מהם מרגישים בתוכם במעמד זה גרעין של התרגשות הנובע מתוך התחברות אינטואיטיבית עמוקה לאוצר תרבותי עתיק שקודש בידי הדורות, הכתוב במגילה גדולה באותיות עבריות, אך מן הסתם אינם מתמצאים בו כהוא זה. אך אין לפרש את הדברים הללו כביקורת על החילוניוּת בלבד – היא נכונה באותה מידה גם כלפי ציבורים בעלי אוריינות דתית גבוהה, המאופיינים במקביל לעתים קרובות מדי גם בבורות מפליגה ביחס למורשת האתית והמחשבתית הרחבה של היהדות. בורות זו מתבטאת בין היתר בשיח פוליטי-חברתי אלים שלכל הפחות מתעלם מציוויהּ המוסריים של היהדות שהם מדברים בשמה, אם לא בוגדים בהם ממש. דוגמאות ברורות לכך ניתן לראות באופן שבו נלמדים כיום כתבי הרמב"ם [או לא נלמדים] או באופן שבו צונזרו חלק מכתבי הרב קוק בידי תלמידיו.

לבסוף יש להדגיש שלא רק ההווה מושפע מעיוורון זה, אלא גם העבר, בשל האופן שבו מעוצב הזיכרון שלנו אודותיו. גם כיום, גווניו העיקריים של הציבור הציוני חוטאים בכך שהם צובעים כמעט את כל תולדות ישראל בגלות בצבעים שחורים, ומתייחסים אליה כאל תקופת המתנה בלבד בדרך אל לידתה מחדש של המדינה הריבונית: "מהתנ"ך לפלמ"ח" בגירסא החילונית, "אתחלתא דגאולה" בארץ האבות בגירסא הדתית. לשני האתוסים המרכזיים הללו, שהפופולריות שלהם נגזרת ישירות מההתקבלות הרדיקלית של עיקרון "שלילת הגלות", שמור תפקיד מכונן במבנה המודרני של היהדות הלאומית; הם שאפשרו לציבורים כה שונים זה מזה, החל מדתיים אדוקים ועד מתבוללים מוחלטים, לקחת חלק בפרויקט הציוני המשותף(2). אך גם ההישג החשוב הזה לווה במחירים כבדים.

מדוע כל זה כל כך בעייתי? מכיוון שבטווח הארוך, בעקבות ההתעקשות על המשך "שלילת הגלות" כפשוטה, ובעקבותיה ההתמקדות ההכרחית והבלעדית בבניית "היהודי החדש" לסוגיו השונים, סביר להניח שהקשר בין האומה הישראלית החדשה לבין האומה היהודית ההיסטורית, ילך וייפרם במרוצת השנים. כפי שראינו, את העוצמה וההשפעה של המגמות הללו אפשר לזהות בקלות במציאות החיים שלנו. הסכנה לעתיד היא שהקשר בין העבר היהודי לבין עתיד המדינה כפי שיתעצב כאן, ייעשה יותר מקרי ותלוש. הניסיון ההישרדותי ארוך השנים של היהדות ונכסיהּ שנצברו בעמל רב לא יילמדו כאן, וניתן לשער שכדרכם של קיבוצי עמים אחרים לאורך ההיסטוריה, גם היא תיעלם בסופו של דבר לתהום הנשייה. יהיה זה הפסד הן עבור הלאומיות הישראלית, מן הסתם, אך גם לאומה היהודית ההיסטורית ולתרבותה, שתאבד את מיטב ומירב בנותיה ובניה. לעומת זאת, גם "שומרי החומות" שיסתגרו בד' אמותיה של תורה לא ישרדו לאורך זמן כאומה יהודית, מכיוון שהרצון להקפיא את היהדות על שמריה ולא לקיים באמצעותה דיאלוג חי עם העולם יהפוך אותה לבלתי רלוונטית, וגורלה יהיה לכל היותר דומה לזה של הפילוסופיה היוונית בעיני אומות העולם כיום: היא תיוותר אולי כעמוד תווך רעיוני-היסטורי של תרבות המערב, אך לא יהיו מי שיראו בה אורח חיים יומיומי ובר קיימא. לכן ברור שאין עתיד של ממש לתורת ישראל ללא קשר אדוק לבסיס האתני הרחב של עם ישראל.

לאור כל זאת נראה שאנו עומדים בצומת דרכים תרבותית-היסטורית, שמתוכה עשויות להיווצר בסופו של דבר שתי תוצאות שונות בתכלית – כלומר, או שמתוך העם היהודי ההיסטורי ולמעשה על חורבותיו ייווצר כאן העם הישראלי, ששורשיו העמוקים והוותיקים הנטועים ביהדות ילכו ויחלשו, ילכו ויקמלו, על חשבון התגברות הדומיננטיות של תרבות טריטוריאלית חדשה המבוססת על השפה העברית המשותפת, ועל זהות אתנית ההולכת ומתגבשת מחדש בארץ מתוך קיבוץ הגלויות. או לחילופין, שיתפתח דפוס של המשכיות מהותית, בגרעין הזהותי, התרבותי והערכי, בין האומה היהודית מימי קדם ועד ימינו, עם חידוש החיים הלאומיים שלה בתוך גבולות ריבוניים ותחת השם החדש-ישן "ישראל". במילים אחרות, במונחיו של הרב סולובייצ'יק נוכל להפוך מקבוצת המאופיינת ב"ברית גורל" בלבד לכזו הבוחרת גם ב"ברית ייעוד"; אך כל זאת רק בתנאי שלא נכחיש ונשלול עוד גם את הגלות ואת ההתפתחויות הקריטיות שהתרחשו בתקופה החשובה הזאת: היא מהווה גשר הכרחי בין שני קצוות רחוקים אלה, ולו רק בשל העובדה שהיא מהווה את מרבית זמן הקיום היהודי בכללותו. כשנפסיק להדחיק ונתחיל להיזכר מי אנחנו באמת, נוכל לדון ברצינות גם על השאלה לאן פנינו מועדות.

ב. "עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ"

"…לֹא תָמוּט, אֹהֶל שֵׁם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ,
מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים;
עוֹד תְּבַלֶּה הֵיכָלוֹת, כַּאֲשֶׁר בִּלִּיתָ
בְּיוֹם הֶרֶס רָב, בִּנְפֹל מִגְדָּלִים.
וּבְרַפְּאִי אֶת-מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס –
אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי
וְהָדַף הָאוֹר חֶשְׁכַת צִלּוֹ הַפָּרוּשׂ…"(3)

לטענתי, ברור שכשם שהעני שואף להיות עשיר, והעשיר לרוב אינו שואף לרדת מנכסיו, כך גם עלינו להעדיף מבין שתי האפשרויות הנ"ל את זו שתעשיר יותר את חיינו. בני אדם שואפים מטבעם לקחת חלק ביצירה תרבותית; חיינו יהיו כתוהו מבלי שנעניק להם משמעות מתוך רגש כזה. האנושות התברכה במסורות רבות ומגוונות, שבונות יחד פסיפס מרתק של מורשת תרבותית. התגלגל העולם בדרכו כך שאנו נולדנו בנות ובנים לשרשרת דורות ארוכה במיוחד שכבר עסקה במשך שנים כה רבות ביצירה שכזו. בבסיסהּ זוהי אולי עובדה ביולוגית פשוטה, אך אם נעניק לה משמעות מחודשת נמצא שטמון בה גם מפתח חשוב ליצירת העתיד; שכן מתוך תפיסה מתוקנת, מיושבת ומפויסת כלפי העבר היהודי תצמח בין היתר גם מודעות רבה יותר לאוצרות ולנכסים הכלולים במורשת הזאת, שהגיעה לנו בירושה עד סף דלתנו.
יחד עם זאת, אנחנו לא מחויבים בהכרח לקבל את כולה כפשוטהּ; ההיפך – אנו דורשים את הביקורת כלפיה ואת השינויים שחייבים להתרחש בה, לא רק עבורנו כפרטים המוכרחים להתמודד עם מציאות העולם כפי שהיא בימינו, אלא גם בשמה-היא ובשם החיוניות הנדרשת להמשך קיומהּ. לתפיסתי, לזאת התכוון ביאליק כשראה את עצמו בעיני רוחו עומד שוב על סף בית המדרש, אותו נטש בעבר מיוזמתו, וביקש לרפא אותו, להרחיב את יריעותיו ולקרוע בהן חלונות שיוסיפו בו אור. מתוך אותה רוח ניתן להבחין כיום בציבורים חדשים הדורשים שוב את מקומם בבית המדרש הרוחני והתרבותי של היהדות. בדיוק בהקשר הזה ניתן למקם גם את קהילת המדרשה ואת בוגריה: הם מהווים דוגמא לקהל מגוון והולך וגדל הדוחה את המונופול שלכאורה יש לציבורים מסוימים על בית המדרש ועל ארון הספרים שמצוי בו.

לאור כל מה שכבר נכתב כאן חשוב שנבין היטב גם את הסיבות ההיסטוריות להיווצרות המונופול הזה, ולא נרתע מלהאשים גם את עצמנו בהפנמתו ובהנצחתו. רבים מאתנו נולדו לחברה ישראלית שמדירה את רגליה מבית המדרש באופן כזה או אחר, ומותירה את הנותרים בתוכו בתחושה שרק הם "נאמני הבית", שומרי הסף הבלעדיים. הסיבה היסודית למצב זה נובעת מתוך תהליך החילוּן ומהמשיכה אחר ההשכלה הכללית כחלק מ'עידן הנאורות', אך לטענתי הוא נמשך עד היום במידה רבה בשם ההתעקשות על יצירת "היהודי החדש", שהוא כאמור תוצאה ישירה של "שלילת הגלות". ובאותה נשימה, כאשר אנו מבקשים לשוב לבית המדרש ולתפוס בו את המקום השמור לנו, מובן כי אנו מביאים אתנו לתוכו גם את הרעיונות והספרים שבהם אנו מחזיקים. חלקם יצירה ממקור יהודי מובהק, וחלקם תולדת מורשת האנושות האוניברסלית שנכתבה בידי מיטב בניהן ובנותיהן של כל אומות העולם. ראוי לבנות עבורם מדף נוסף, שלא דוחק את הספרים הישנים מן הארון אלא דווקא יוצר ביניהם את השיח החי, הצומח והרלוונטי, שהוא-הוא "היהדות כתרבות" וכתורת חיים שבה ניתן לפעול ולפרוח.
בגישה כזאת טמונה גם אפשרות לפיתוח סדר יום אופטימי שכולל בתוכו תיקון חברתי גדול: כפרויקט לאומי רלוונטי, פלורליסטי ומכיל, ובמקביל ככזה המכבד את מורשת האבות והאימהות, הוא מציע סיכוי לא רק להתפייס עם העבר היהודי אלא גם עם ההווה והעתיד המשותף שלנו. בבית המדרש המתחדש הזה יכול להיווצר מקום החיבור האמיתי בין החלקים והציבורים השונים שהאומה היהודית הסתעפה אליהם כתולדת השינויים החברתיים וההיסטוריים שעברנו כולנו, בעיקר מאז ראשית העידן המודרני. אם נתאמץ ליצור בינינו את השיח החדש-ישן הזה, נוכל שוב לראות שאנו לא בני 'ארבעה שבטים', ושאין לנו צורך בחלוקות מיותרות ובפלגנות שסופה שתחריב אותנו. הדבר נכון גם ביחס לציבורים השונים בתוך החברה הישראלית-הריבונית, וגם ביחס לקשר שאנו רוצים לקיים עם אחינו ואחיותינו בארצות התפוצה, שחולקים אתנו את המורשת ואת הרצון והאחריות לפתחהּ. המחלוקות בין הציבורים השונים יוסיפו להתקיים, אך כאשר נזכור שהן חלק אינטגרלי מ"תרבות המחלוקת" שאף היא חלק חשוב מהמורשת שלנו, נמצא את הדרך להיבנות ביחד מתוכן. כך נגלה שאנו חברות וחברים שונים בקבוצה אחת, דינמית וצבעונית, שצריכה ויכולה ליצור שיח משותף ומשמעותי, ובזה נשלים את המהלך ההכרחי מ"היהודי החדש" ועד ל"התחדשות היהודית".

כמה הבהרות בתחפושת של סיכום
ניתן אולי להסיק מדבריי שתפיסת "שלילת הגלות", והחזון ליצירת "היהודי החדש" כחלק ממנה, הם "אם כל חטאת" וככזאת הם ראויים היום לגינוי מצדנו. אין זה מדויק, ואל לנו לחטוא בחטא אחר, שהוא יחס אנכרוניסטי לרעיונות חשובים כאלה, שהשפיעו מאוד על תולדות עם ישראל בדורות האחרונים. העובדה הפשוטה היא שכמחצית מהעם היהודי חי כיום במדינה היהודית הריבונית, ועבורם אין ספק שתקופת הגלות הסתיימה. בהחלט אפשר לראות בזה הישג אדיר, גם בזכות עצמו וגם בשל העובדה שהקיום היהודי הארוך בגולה אכן כלל בתוכו גם סבל עמוק וגילויים רבים של דיכוי ממשי ורוחני של היהודים והיהדות. ל"שלילת הגלות" הייתה תרומה רעיונית מכרעת בהתקדמות הזאת. מתוך שכך אין כאן רצון כלשהו להחזיר את הגלות לקדמת הבמה. עוד בהקשר זה יש לזכור שגם עבור המחצית האחרת של העם היהודי, היא הגיעה זה מכבר לסיומהּ באופן אחר לגמרי: בקרב קהילות יהודיות רבות, ובראש ובראשונה אצל יהודי ארצות הברית, התקבלה תפיסה שונה של "שלילת הגלות" – היהודים הללו לא רואים עוד בחייהם מחוץ לארץ ישראל כצורה של קיום גלותי. הם הגיעו אל הארץ המובטחת שלהם ומתכוונים להמשיך לפרוח ולשגשג בה. לאור זאת, אנו היהודים הישראלים שעדיין ספוגים בתפיסות פשטניות מסוימות מוכרחים להתנער גם מהיוהרה שלנו להציג את הריבונות היהודית כאופציה היחידה של העתיד היהודי.
הדגש כאן היה על התולדות השליליות של אותם רעיונות, ולטענתי הן רבות וקשות. למעשה, אם לא נפעל לתקן אותן, הן עלולות להיות קטסטרופליות עבורנו. דווקא מכיוון שהגענו זה מכבר למציאות חדשה של ריבונות יהודית, ובפרספקטיבה של שבעים שנות עצמאות, ניתן בהחלט לבחון מחדש את דרכנו. מכל כיוון שנביט בו, נגלה שה"שד" הגלותי כבר לא נורא כל כך, ושכיום העבר הגלותי ומורשתו אינם מהווים עוד איום ממשי עבור היהדות והיהודים בישראל, אלא דווקא מקור לתהליך של התחדשות עמוקה ויסודית. הן מתוך ביטחון ואמונה בעוצמה של החברה הישראלית ובעתידהּ, והן מתוך ביקורת קשה וכואבת על כל תחלואיה, אנו מוכרחים לצעוד קדימה, ולהתפייס עם עברנו למען העתיד.

הערות:

  1. ה'אינטרנציונל' בתרגום חיים חפר, 1985: האינטרנציונלhttps://he.wikisource.org/wiki/
    מלבד הציונות והתמקדותהּ הבלעדית בארץ ישראל, גם האימוץ המסיבי המקביל של תפיסות סוציאליסטיות בקרב יהודים במזרח אירופה תרם תרומה מכריעה להפצת רעיון "שלילת הגלות". "מלחמת המעמדות" המרקסיסטית, העתידה לבוא ולהחריב את הסדר החברתי הישן, סימלה עבור היהודים גם את הפניית העורף כלפי העבר שלהם עצמם.
  2. תודה לעדן פינן-ויזלמן על ההערה הזאת.
  3. ח"נ ביאליק, עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ, תרנ"ד: https://benyehuda.org/bialik/bia012.html

מאת

ארז רוכמן

ארז רוכמן

ארז רוכמן, מושבניק במקור וחי מזה כארבע שנים בעיר הבירה. בוגר תואר ראשון בהיסטוריה וחינוך, תלמיד לתואר שני בהיסטוריה של עם ישראל, מדריך טיולים לשעבר ומורה לעתיד, ובינתיים מדריך סיורים ביד ושם. נגן גיטרה סביר וחוטא לעתים בשירה בציבור. בוגר אלול י' באלון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.