לִבְנוֹת וּלְהִבָּנוֹת בָּהּ – החזון שנשכח בתקופת הבניה

עדו ניצן

מאת: עדו ניצן

אָנוּ בָּאנוּ אַרְצָה
לִבְנוֹת וּלְהִבָּנוֹת בָּהּ

השיר העממי הקצר הזה, שנכתב בשנות העשרה של המאה ה-20 בארץ ישראל, שופך אור על המטרה של הציונות וההתיישבות העובדת – לבנות ולהיבנות. לפזמון עממי אין יוצר, דומה שהוא קם ומופיע, מבטא את המחשבות והתחושות של בני התקופה.
לבנות ולהיבנות, שני הפכים שהם אחד. הבנייה, מכוונת החוצה. היא יוצרת, מפתחת, מקימה ומזיזה הרים בעולם הממשי. לעומתה ההיבנות, ההתפתחות והצמיחה המכוונת פנימה, אישית וחברתית, מפתחת חזון וכנפי רוח.
המילה בנייה מופיעה במקורות היהודיים בשני אופנים אלו, אך גם באופן שלישי. בנייה היא גם קיום הדורות הבאים, הצאצאים. בשילוב הבנייה המעשית והרוחנית דואגים לקיום הדורות הבאים.
עם זאת, דומה שהסימטריה, המוצגת בשיר זה בין "לבנות ולהיבנות" כשני אידיאלים בעלי ערך שווה, נשכחה קצת בעשורים הראשונים. בדורות הראשונים לציונות ולהתיישבות, בשל הכורח, עסקנו בעיקר בצד הבונה ולא בצד הנבנה.

החזון שנשכח בתנופת הבנייה

הם בערך לפני חמישים שנים
ארצה באו להיות חלוצים ראשונים,
וכל רואיהם אמרו עליהם:
איזה מִן בני-אדם משונים!

בפזמון זה לילדים, מאת נתן אלתרמן, מתאר אלתרמן את אנשי העלייה השנייה – אכן בני אדם משונים.
תיאורם של אנשי ראשית הציונות, ככאלו שהקריבו הכל, עזבו בית ומשפחה ויצאו לשדה ולשמירה, מספר אמנם על הבנייה, אך חסר את ההיבנות בארץ. אלתרמן מציג את התמונה המוכרת של החלוצים שבונים יישובים ומייבשים ביצות, אך חסרה בשיר האפשרות לגדול בארץ ולייצר בה יצירה רוחנית ישראלית.
אולם, היו צעירים רבים שלא מצאו את עצמם בעולם שהיה שקוע בתנופת בנייה אקסטטית והפרחת השממה. ארנסט פולאק למשל, שכשעלה לארץ בחר לקרוא לעצמו נתן איכר, עלה לארץ בגיל 20, אך לאחר פחות משנה בקיבוץ איבד עצמו לדעת ונקבר בבית הקברות "כנרת" כשעל מצבתו מוצג ציור פסיכדלי שנועד לשקף במעט את הקושי הנפשי שחווה. סיפורו הוא הסיפור של הקול השקט, האבוד שבציונות. הקול של בני האדם שהסיפור הבונה של הפרחת השממה לא התאים להם.
במרחק מספר צעדים מקברו של נתן איכר, נמצא קברה של רחל המשוררת. נדמה שגם אצלה, ההתרכזות בחיי המעשה והבנייה, היא שהשאירה את רחל, אולי המשוררת הגדולה ביותר שהייתה לנו, חולה ומנודה מהקבוצה.

ומה היום?

נדמה שהבנייה שהחלה אז, המשיכה והתפשטה בארץ. על כתפיהם של אותם ענקי מעשה המדינה נבנתה, קמו מוסדותיה והוקמו ערים ויישובים, כבישים ומנהרות, תעשייה, צבא וכלכלה מפותחת. אך לעתים נדמה שהחזון המקורי, שקרא לישראלי לבנות וגם להיבנות, בה בעת, קצת נשכח. נראה לעתים שאנו חיים במציאות בינארית, "או-או", בנייה או היבנות, עבודה ועיסוק בחיי המעשה, או יצירה תרבותית בעולם ובחיי הרוח.
חלק מהחברה הישראלית רואה עצמו כעוסק בבנייה הפנימית-רוחנית וחלקו האחר בבנייה החיצונית-מעשית ונדמה שלפעמים אלו לאלו רוחשים בוז. הוויכוח העתיק אולי סמוי לעתים, אך הוא חריף מאי-פעם: מה גדול יותר – תלמוד או מעשה?

וביום העצמאות?

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי
לֹא בֶּעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,
חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָי.

יום העצמאות מזכיר לנו את כל הקיים, את מה שהושג עד כה. אנו צופים במדינה שהשלימה 70 שנות עצמאות שהיו רצופות בבנייה והתחדשות ובחג העצמאות ה-71 הגיע הזמן לייחד מקום לשילוב הידיים בין יסודות הרוח והמעשה, השמיים והארץ. נדמה, שבחג העצמאות אנו מבקשים לחגוג את הקיים ובאותו הזמן לשאול ולדרוש "מה הלאה?".
יום העצמאות, כיום של תודה ובחינה של הבניין הקיים, כמו קורא לאדם: "עשה!", הבט בבניין שנבנה וצור קומה החדשה, אך יום העצמאות לא מורה כיצד ובאיזו דרך לפעול.
לקראת יום העצמאות ה-71 הבא עלינו לטובה, אנו רוצים להציע שעלינו לקום, ליצור, לפעול ולגדול, לשוב ולפרוח כעם וכאדם, אך לעשות זאת הן בחיזוק הפנימי של עולם הרוח, החזון והמחשבה, בקידום התרבות וביצירת יהדות רלוונטית ומתחדשת והן על ידי מעשה, עבודה, ידיים מיובלות, פתיחת תלם, התרוצצות מני ועד אל ועד בקידום יוזמות חברתיות ומאמץ לפיתוח כלכלי.
יום העצמאות קורא לנו להתקדם בבניית הקומה החדשה של הבניין שמוקם בעשרות השנים האחרונות, תוך שילוב של תלמוד ומעשה, של הלכה ואגדה. היצירה הרוחנית והמעשית שהיא מדינת ישראל, טרם הושלמה. עלינו לקבל על עצמנו את המחויבות להמשיך ליצור ולהמשיך להתחדש.
ביום העצמאות ה-71, הגיע הזמן להקים עוד קומה בבניין הישראלי, לשלב ידיים, ליצור ולהתקדם הן מתוך הרוח והן מתוך המעשה. אנו אוהבים את המדינה שלנו – הגיע הזמן לבנות ולהיבנות בה.

 

מאת

עדו ניצן

עדו ניצן

עדו ניצן, ירושלמי, הרטמניסט ובוגר מעלה גלבוע. סטודנט לספרות כללית ו״אמירים״ באוניברסיטה העברית. מלמד בבית ספר 'אופק לילדים מחוננים', מדריך בבית ש״י עגנון, מארגן ערבי שירה בבתי אבות, רוקד ומנגן. מעריץ שרוף של ט. כרמי וחנון של אלתרמן. בוגר אלול י״ב, אלון.

4 thoughts on “לִבְנוֹת וּלְהִבָּנוֹת בָּהּ – החזון שנשכח בתקופת הבניה”

  1. אהבתי. שרים אך לא מקשיבים. השיר נכתב בעת שלבנות היה הדלק של להבנות .. להבנות הינו פועל יוצא של עבודה .
    פער הדורות מצוי בהגדרה של מה זה להבנות: לקנות לך בית ו 4×4 וכמו כן רקורד של גיחות לחול . או להבנות מעצם העבודה לשמה. כזה היה דורו של אבי.
    נתן איכר או רחל כפי הנראה היו חריגים כשלא היו זקוקים לבנות כדי להבנות.
    לא פשוט להיות חריג בכל דור.

    1. אני נוטה להסכים, אך צריך גם לשים לב לשינוי המנטלי של הדור. קשה מאוד לשמור על איזון בין יצירה פנימית-רוחנית תרבותית לעשייה חיצונית-מעשית בעולם מורכב ופוסט-מודרני מחד שהוא גם עולם נוח שהאפשרויות בו רבות מספור מנגד.

      הדורות הקודמים התאגדו יחד לבנייה משותפת שהייתה כורח וצו השעה, בעולם רגוע יותר – קל לשכוח את הצורך להתאחד וליצור ויש נטייה לקפוא על השמרים. הצורך שאנו מזהים הוא בחיבור המחודש והטבעי בין רוח ומעשה ובין לבנות ולהיבנות.

      לבסוף, אכן קשה להיות חריג, כנראה שזה דבר שלא ישתנה. אך להיות חריג בעולם שכל כולו עוסק בבנייה, יצירה ותנופת פיתוח, שלעתים מקדשות את האמצעים וזונחות פצועים בדרך – קשה אף יותר.

      תודה על הדברים.
      עדו

  2. הסיפור של התאבדות החלוצים, שממחיש את הקוטב של העשייה הרוחנית ולאן זה יכול להגיע הוא חלק מהסיפור של השבטים שחיים היום זה לצד השני במדינת ישראל כשבכל שבט יש אנשים שאיבדו חלק מהזהות הרוחנית שלהם כשהם עברו לפה ונכנסו לאיזשהו סד מדומיין של יהודי חדש, יהודי שרירי וכוחני.
    השאיפה הזאת של תלמוד ומעשה ש
    הובילה יותר מדי עולים לאורך 100 שנות הציונות למדינת ישראל להיות חלק משילוב חדש כשבסוף הם גילו שגם את הישן הם כמעט איבדו.
    השראה מהשיר הזה אפשר לקחת אבל לחשוב שאחרי 100 שנות ציונות ממשיכים לבנות "עוד קומה" כאילו יש בניין, וכשאני אומר בניין אני לא מתכוון רק לבניינים חומריים אלא ליסודות רוחניים, וזה המשך טבעי של מעשה "ציוני" היא קריאה שאני חושב שלא לוקחת בחשבון שעבור רבים המאמץ הוא לשקם את הישן שנעלם איפשהו בדרך וששמועות על אותו שילוב חדש הם מבחינתן כמו המשיח של ליבוביץ'.
    יום העצמאות תחת "הרעש הלבן" חסר המובן מההמולה של ההמוניות הישראלית שחוגגת את עצמה לדעת בכיכרות היא אולי אכן הזדמנות לסוג של תהייה, זמן לביקורת עצמית על כל החללים שנפלו בדרך ולא רק חללים בשר ודם אלא גם חללים רוחניים כמו יוצאי בית המדרש של ביאליק, המסורתיות "הגלותית" במובן החיובי שהיה לה, ההווי של הרחוב היהודי בימיו הטובים על המחלוקות שבו, וה"קולטורה" המזרח אירופאית המשכילית. אז נוסטלגיה לא, אבל תהיות על הדגם היהודי הזה אפשריות עדיין.

    1. אתה מאוד צודק. חלק מהסיפור שננסה לספר הוא סיפור מורכב שמתייחס גם לאתגרים הקיימים היום במקום שבו אנו נמצאים ולמה שאולי אבד בדרך (ובלי ספק אבדו דברים רבים).
      עם זאת, יום העצמאות הוא לא יום שכל כולו ביקורת, אם נשכח ביום הזה את מומנט התודה וההתפעלות מהקיים, נפספס משהו.
      קשה לשפוט את הדור המייסד, הדברים נראו אז אחרת. אבל אין ספק שמאז שעזבו הרבה השתנה כאן. היום תפקידנו לחבר מחדש את הרוח והמעשה בשביל להמשיך ולבנות באופן נכון. בדרך – אסור לנו לשכוח לאחד את החברה השסועה ועדיין לשמור על הייחודיות.
      אין ספק שזו לא משימה קלה, אבל יום העצמאות הוא הזמן המתאים ביותר להרהר בה ולהתחיל לעשות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.