קהילולם | ערב מקהלה וקהילה

מאת: נטלי סינגר

לאחרונה החלטנו להרים ערב משותף בבית פרת לקהילת ‘השותפין’ ולמקהלה. מאוד התרגשתי לקראת הערב, לא רק בגלל שלקהילה ולמקהלה יש נוכחות משמעותית בחיי, אלא גם בגלל שתהליך ההתכוננות לקראת הערב הזה (וכך גם כתיבת שורות אלו), גרם לי להבין ששתי הקבוצות האלו היו פעם חלומות בהקיץ שלא הייתי בטוחה שאי פעם יתגשמו.

תמיד רציתי קהילה משלי, קהילה שמי שחלק ממנה הוא משמעותי בתוכה. קהילה שבנויה מאנשים שאכפת להם זה מזה ברמה כזו או אחרת, וחיים בשותפות כלשהי ברמה היומיומית. במידה רבה, אני מרגישה שהחלום הזה הולך ומתגשם. חלומי השני, אותו הגשימה המקהלה, היה לשיר ללא בושה, ועם הקול הנמוך שלי, דבר שלא היה לי ברור מאליו.

הרעיון של החיבור בין “קהילה” ל”מקהלה” איננו שלי, ובשפה העברית, שתי המילים הללו חולקות את השורש המשותף – ק.ה.ל. כמו בפסוק שפותח בציווי “הקהל את העם” (דברים ל”א, י”ב), השורש הזה מחבר בין אנשים שונים ממקומות שונים, אבל בשונה מקהל מפגינים או קהל בהופעה, ‘קהילה’ ו’מקהלה’ חולקות גם משמעות ומהות משותפת, שהיא מעבר למשתתפים עצמם. כך, במקהלה אנחנו אמנם שרים בכיף ובלי בושה, אבל על פי החזון של אסתר, שיזמה ומובילה את המקהלה, הקבוצה הזו תמיד חושבת על ‘המעבר’ ופועלת למען הקהילה הרחבה יותר, על מנת להעניק לאנשים מבפנים ומבחוץ חוויה משמעותית.

בערב המשותף שארגנו, שקראנו לו “קהילולם”, התכנסנו כדי לחגוג את החיבור העמוק בין הקהילה למקהלה, וכדי ליצור משהו משותף וחדש ושלנו. בערב זה רציתי לדבר על הנושא של יצירה משותפת ועל האופן שבו דברים נוצרים, אותו אני פוגשת לא מעט בעבודת הצוות בבית פרת בפרט ובחיים שלי בכלל, וחושבת שהוא נושא מופלא ומורכב ששווה לעיין בו.

יש סוגים שונים של יצירה. יש דברים שנוצרים דרך מילים, ויש דברים שנוצרים דרך שירה וניגונים. לדוגמא, עצם הדיבור על קהילה מאפשר לה מקום להיווצר ולהתקיים. עוד דוגמא היא של בני זוג שמחליפים מילות אהבה, גם אם אהבה לא באמת ניתנת להסבר, אבל עצם דיבור האהבה אולי נותן מקום לחוויה ולתחושה הזו להיות. לעומת זאת, בשירה ומוסיקה, אפשר ליצור משהו ברובד אחר שהוא מעבר למילים, חיבור דרך תדר אולי פחות מוסבר. הרבה פעמים ביצירה משותפת, צריך מישהו בצד השני, שייתן קונטרה, שישמע ויקלוט את התדר שלנו, כדי שנוכל ליצור משהו יחד.

במזמור תהלים קכ”ב, דוד המלך כותב את המילים “יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ” על ירושלים. וחשבתי לעצמי, איך אפשר ליצור שלום ושלווה במקום של כל כך הרבה סגנונות, מחשבות ודעות, תרבויות שמתוכן צמחנו ושפות פנימיות אותן אנחנו מדברים? האם שלום הוא קיר לבן, שכולם מיישרים קו על פיו, סביבה הומוגנית כזו שחושבת ועושה אותו הדבר? או האם זהו קיר של פסיפס, של שונות?אולי ייתכן שהשלום מתבטא דווקא ביכולת להכיל את כל המגוון העצום שסביבנו, הדעות השונות, ועם זאת לשמור בו זמנית על העצמיות שלי, על השלמות הפנימית שלי. אולי זה שלום?

התהיות האלו הזכירו לי את מה שאנחנו עושים במקהלה. כדי לשיר יחד בהרמוניה, אני צריכה לשמוע את הקול שלי ולשמור עליו, לא להתבלבל ולאבד אותו, ובו זמנית לשמוע את הקולות האחרים שסביבי, לראות שהקול שלי מסתדר יחד איתם. אחרת לא תהיה הרמוניה. בעצם צריך להבין שלכל אחד, במקהלה או בקהילה, יש קול ייחודי, בגוון שונה, וכל קול הוא חשוב ומוסיף ובעל נוכחות, אבל שום קול הוא לא יפה כמו החיבור של כל הקולות יחד.

אני מאחלת לנו שנוכל לשמוע את הקולות שסביבנו, ואף יותר מכך, לצאת מתוך נקודת הנחה שמי שלידי, יש לו קול אחר, מסקרן, ששווה להכיר אותו. באותה הנשימה, אני מאחלת שנדע לשמור על הקול הפנימי שלנו ולדעת שגם הוא שווה הרבה. אולי כך נוכל ליצור הרבה דברים טובים באמת, להגשים חלומות, יחד, ולהביא שלום להיכל.

(הדברים נכתבו בהשראת הרב איתן צוקר ולילה קורן)

על דעת המקום ועל דעת הקהל | שיחה על מרחבי קדושה במדרשה

בבתי הפרת התחלנו לגעת בעדינות בנושא של מרחבי הקדושה שלנו במדרשה. כדי להעמיק את השיח ולהרבות קולות, אנחנו מזמינים אתכן ואתכם לצפות בסרטון שבו שירה ברששת, מנהלת ארגון הבוגרים, מציגה את השאלה ביתר בהירות ולספר לנו בתגובות מה אתם חושבים וחושבות.

עידן השקיפות המוחלטת

מאת: מיכה גודמן

בני האדם נולדים ערומים ולאורך כל שנות הילדות המוקדמות הם מסתובבים חשופים ללא בושה, ללא חשש וללא צורך ללבוש בגדים. על פי הסיפור המקראי, עירום לא מאפיין רק את הילדות של בני האדם אלא את הילדות של האנושות. בדומה לילדים שמתבגרים ומתלבשים כך האנושות, שמיוצגת דרך הדמויות של אדם וחווה, התבגרה והחלה להתלבש. היא אכלה מפרי עץ הדעת, פיתחה מבוכה חברתית והחלה להסתתר מאחורי עלי התאנה.

מה הקשר בין מבוכה חברתית לאכילה מעץ הדעת? על פי הפירוש של רמב״ם בספרו מורה הנבוכים, התשובה טמונה בשם המלא שלו – ״עץ הדעת טוב ורע״. ידיעת טוב ורע היא פעולת השיפוט האנושי, האכילה מן העץ היא מטפורה להתפתחות השיפוט. רמב״ם מבחין בין שתי פעולות קוגניטיביות – הבנה ושיפוט. כשאנחנו מנסים להבין, אנחנו מנסים להבחין בין אמת לשקר. כשאנחנו מפעילים שיפוט אנחנו מנסים לדעת מה טוב ומה רע. קודם לאכילה מעץ הדעת בני האדם חיפשו את האמת וניסו להבין את העולם, לאחר האכילה מעץ הדעת הם החלו גם לשפוט אותו.

להמשיך לקרוא עידן השקיפות המוחלטת

מפגשים שמשנים חיים

מאת: אבינועם רוזנק

אחת הדמויות המסתוריות ביותר בעולם היהודי בעת החדשה היא דמותו של “מר שושני”. עיוני בעבודת המוסמך של הודיה הר-שפי סמט פתחה לי עוד צוהר בנושא למידה, ידיעה וחינוך, שמפוגג מעט מהערפל האופף את הדמות הבלתי מפוענחת. הצטרפו אלי למסע קצרצר לדמותו של גאון, שיכול ללמד אותנו משהו משמעותי על חיים, לימוד, ידע וחינוך – שהם ליבת קיומנו, וכמרצה לחינוך יהודי באוניברסיטה העברית יש בסיפור זה עבורי משהו מרגש ועלום. זהו סיפור שמדגים מה כוחם של מורה וחינוך לשנות גורלם של בני אדם (ותלמידיו – שחוו מפגש זה עמו – הפכו למובילי הרוח בעולם היהודי, כאלי ויזל, שלום רוזנברג, עמנואל לוינס, מניטו ועוד).

מיהו מר שושני?

דמות של מורה שהיא כמעט מיתית. שמו האמיתי אפוף סוד (אם כי כנראה מדובר בהלל פרלמן, מי שהיה בין היתר תלמיד קרוב ואהוב על הרב קוק בשנות ה-20 של המאה הקודמת). מר שושני (1895–1968) היה גאון מוזנח ומורה מופלא, שאחז בעולמות ידע “מבהילים” בהיקפם ביהדות, מדעי הרוח והטבע. אין אחריו משנה ברורה, אך יש מזוודה מלאה במחברות סתומות, דחוסות ואפופות סוד. הוא הותיר חוויה צרובה של לימוד חסר תקדים, מטלטל ומשתק, ותחושה שעומדים אנו בפני “מחזיק המפתחות” של הידע. הוא הקסים את שומעיו והוא פיתה אותם להמשך המסע הרוחני לעולם הידע היהודי החובק עולם. מפגשים אלה היו כה עזים עד שמורי, שלום רוזנברג, מעיד על כך שלדידו העולם מחולק לשניים: “אלו שהכירו את שושני ואלו שלא הכירו אותו”.

להמשיך לקרוא מפגשים שמשנים חיים

הודיה ואחריות

מאת: רפאל עברני

רפאל עברני

 

 

בפסח האחרון עליתי ברגל לירושלים.

כל מי שזכה ויצא לטייל השנה במהלך החג, בוודאי זוכר לטובה את מזג האוויר המושלם, הפריחה המשגעת והמוני בית ישראל שיצאו ליהנות מכל הטוב הזה – ברגל, באופניים וסביב המנגל. על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת שהייתה לי הזכות ללכת ברגל מתל-אביב לירושלים יחד עם חבורה נפלאה של עשרים וחמישה אנשים ונשים שהפכו את המסע הזה לחוויה מרתקת, משמחת ומעשירה.

אם ייצא לכם לפגוש מישהו או מישהי ממשתתפי המסע, ותשאלו אותם מה היה בשבילם הדבר הכי משמעותי, אני מוכן להמר שהתשובה שלהם תכיל או תתחיל במילה – “האנשים”.

להמשיך לקרוא הודיה ואחריות