על זיכרון, פוסט-טראומה, וצמיחה רוחנית

אורן וינטראוב

מאת: אורן וינטראוב

השתתפתי במלחמת צוק איתן כלוחם, ויצאתי כמו רבים אחרים עם פוסט-טראומה. השנים אחרי המלחמה היוו זמן של התבגרות, התפתחות, ובו-בזמן גם טיפול וההתמודדות עם המשבר. קשה לי לנתק את התהליך שעברתי כאדם, מן התהליך השיקומי בו אני עוסק מדי יום. נוסף על כן, זהו חלק מטבעי לנסות לקשר את החוויה האישית שלי למציאות בכלל; בכל אדם משתקפים האנושות והעולם בכלל, ולכן החוויה שלי מאפשרת לי לחרוג מחוץ לגבולות עצמי ועשויה לשפוך אור על אמת גדולה יותר.
בתוך הבירור הפילוסופי חסר המנוח הזה, ביקשתי למצוא פשר בסבל הרב שחוויתי בעקבות האירועים הקשים במלחמה. הטראומה במהותה, חובקת ומשפיעה על כל תחומי החיים, ונצרבת עמוק בגוף ובנפש. מה שריתק אותי יותר מכל הוא, שמעבר לזכרון הרגעים מעוררי האימה ששבו והציפו את עיני-רוחי בתחום המחשבה, גם הגוף שלי סיגל לעצמו דפוסים והרגלים של חרדה וחוסר נחת. הגוף שלי שידר לי שהוא נמצא במצוקה, שאני צריך להיזהר ולהיכנס למגננה, בגלל שהוא המשיך לחוות את הזעזוע, זמן-רב אחרי שיצאתי מכלל סכנה. מתוך כך למדתי על הקשר העמוק והמדהים של הגוף והנפש, שהיה אמור להיות מובן מאליו, לולא התפיסה המערבית-מדעית שאוחזת בתרבות שלנו ומנתקת בין השכל ליתר הווייתנו.

הייתי רוצה לשתף אתכם בתובנותיי אודות טבעם של הזיכרון והטראומה, וכיצד דווקא בהבנת הסבל – אנו עשויים לגדול כבני-אדם.

להמשיך לקרוא על זיכרון, פוסט-טראומה, וצמיחה רוחנית

מחשבות על מקום הרגש והתבונה בפוליטיקה

מאת: ראובן חורון

ראובן חורון

אני זוכר איך כשהייתי ילד הכל נראה לי פשוט כל כך. כשהיו בחירות, חשבתי שכל אחד שומע את דברי המועמדים השונים, בוחן את מצעי המפלגות ועל סמך כל אלה מקבל החלטה מושכלת ושקולה באיזה מועמד לבחור. העולם נראה פשוט וברור. היה לי מאוד מוזר לשמוע למשל, שכדי לקבל תואר באוניברסיטה צריך ללמוד במשך שלוש או ארבע שנים. לא הבנתי אז מה יש ללמוד כל כך הרבה.
כיום כל זה נראה לי מצחיק. אחרי מספר שנים של לימודים באוניברסיטה, אני מבין כמה מעט אני יודע על העולם. אני מבין היטב, במידה רבה של צער, שגם אם אשקיע עשרות שנים בלימודים, עדיין אדע ואבין רק פסיק קטן על העולם. העולם אכן מורכב, נדמה לי שכולם מבינים זאת בשלב כלשהו. לכן, כל אדם בוחר לו בסופו של דבר תחום התמקצעות צר, כל הכלכלה המודרנית מתבססת על כך. למשל, בעת קניית דירה, רובנו נעזר בעורך דין, את הילדים נשלח לבית הספר לקבל חינוך וידע מהמורים, ובעת הצורך, במידה שיש לנו בעיה רפואית, נפנה לרופא כדי לקבל ייעוץ וטיפול.

בשנים האחרונות הולך ונעשה לי יותר ויותר ברור כמה גם המציאות הפוליטית מורכבת (כאשר הכוונה היא לנושאים הקשורים למדיניות חוץ, פוליטיקה פנימית, החלטות כלכליות, דעות וערכים רווחים בחברה וכדומה). אנסה להמחיש את המורכבות הזאת בעזרת הקבלה לגוף האדם. הגוף מורכב ממספר עצום של מערכות החל מרמת התא, ממשיך ברמת האיבר וכלה בגוף השלם. למערכות אלה השפעות הדדיות אחת על השנייה, ולכן הבנה של מערכת מסוימת לא מספיקה ויש להבין את מכלול ההשפעות ההדדיות בין המערכות השונות. השפעות אלה מורכבות בצורה יוצאת דופן, ולכן למרות ההתקדמות המשמעותית של הרפואה בעשורים האחרונים, עדיין רב הנסתר על הגלוי.

להמשיך לקרוא מחשבות על מקום הרגש והתבונה בפוליטיקה

עידן השקיפות המוחלטת

מאת: מיכה גודמן

בני האדם נולדים ערומים ולאורך כל שנות הילדות המוקדמות הם מסתובבים חשופים ללא בושה, ללא חשש וללא צורך ללבוש בגדים. על פי הסיפור המקראי, עירום לא מאפיין רק את הילדות של בני האדם אלא את הילדות של האנושות. בדומה לילדים שמתבגרים ומתלבשים כך האנושות, שמיוצגת דרך הדמויות של אדם וחווה, התבגרה והחלה להתלבש. היא אכלה מפרי עץ הדעת, פיתחה מבוכה חברתית והחלה להסתתר מאחורי עלי התאנה.

מה הקשר בין מבוכה חברתית לאכילה מעץ הדעת? על פי הפירוש של רמב״ם בספרו מורה הנבוכים, התשובה טמונה בשם המלא שלו – ״עץ הדעת טוב ורע״. ידיעת טוב ורע היא פעולת השיפוט האנושי, האכילה מן העץ היא מטפורה להתפתחות השיפוט. רמב״ם מבחין בין שתי פעולות קוגניטיביות – הבנה ושיפוט. כשאנחנו מנסים להבין, אנחנו מנסים להבחין בין אמת לשקר. כשאנחנו מפעילים שיפוט אנחנו מנסים לדעת מה טוב ומה רע. קודם לאכילה מעץ הדעת בני האדם חיפשו את האמת וניסו להבין את העולם, לאחר האכילה מעץ הדעת הם החלו גם לשפוט אותו.

להמשיך לקרוא עידן השקיפות המוחלטת

על צניעות ישנה ומהותנות חדשה

מאת: עדן ויזלמן, רכזת בית פרת הירושלמי

עדן ויזלמן
לפני כמה שבועות התכנסנו בסלון של קרן לערב נשים של גרעין השותפין הירושלמי. בפתיחת הערב נתבקשנו לכתוב על פתק קטן מהי נשיות לדעתנו. מיד התקבץ לו אוסף של פתקים מלאי כנות ועומק, מהם התגלגלנו לשיחה אישית ועוצמתית על ההגדרות של נשיות וגבריות. במהלך השיחה המעניינת הזו, שמתי לב להנחת יסוד דרמטית, שיושבת לדעתי בבסיס שיחות רבות שלנו על ההגדרות למושגים המורכבים הללו. אנו נוטים במקרים רבים להניח, אולי בלי לשים לב, שאלו המאמינים שההבדלים בין גברים לנשים הם מהותיים ביסודם, ושקיימת מהות "גברית" ומהות "נשית", ככל הנראה אינם חותרים לשינוי המציאות החברתית בהקשר של תפקידים מגדריים. ולעומתם, אלו המאמינים שההבדלים בין גברים לנשים מושתתים בעיקרם על הבניות חברתיות, שואפים ככל הנראה לשינוי משמעותי של המצב הקיים. אני רוצה להפנות את הזרקור אל אותה הנחה בסיסית, להטיל בה ספק ולהציע אלטרנטיבה.

בדרך כלל כשאנו מדברים על תפיסה מהותנית בהקשר של מגדר, הכוונה באופן כללי לכך שאוסף של מאפיינים מסוימים מגדיר מהי "נשיות", ואוסף מאפיינים אחר, מגדיר "גבריות". חשוב לי לערער על הטענה שמי שמחזיק בתפיסה מהותנית בנוגע למושגים של "נשיות" ו"גבריות", ככל הנראה איננו חותר לשינוי המציאות החברתית בסוגיות מגדריות, ולהציע שיש מקום למהותנות אחרת. ניתן להאמין ש"גבריות" ו"נשיות" הם מושגים מהותיים, אבל יחד עם זאת, שאין ביכולתנו לעמוד על אותן המהויות או להגדיר אותן באופן מלא או קבוע. במילים אחרות, ברצוני להצביע על כך שמהותנות איננה שקולה לוודאות, ואולי הפתח הזה של אי הוודאות – הוא כל העניין.

להמשיך לקרוא על צניעות ישנה ומהותנות חדשה

49 ימים וגעגוע | על ספירת העומר

מאת: אביגל דגן חדד

אביגיל דגן חדד

 

 

קידוש החודש מתחיל ברגע מאוד חשוך וחמקמק. בניגוד לשמש, העולה זמן מועט לאחר עלות השחר, מולד הירח הוא עמום, כמעט בלתי ניתן להבחנה. קידוש הזמן החמקמק הזה מזמין אותנו להצטרף למקצב אחר של זמן, סמוי יותר, עדין יותר מאור השמש הבוהק –  מקצב ירחי. במקצב הירח ההשתנות היא הדרגתית ואיטית, טיפין טיפין. למקצב הירח ניתן להקשיב בעיקר בלילה, כשהמולת היום מאחורינו. מקצב הירח מכיל בתוכו לא רק התמלאות והארה, אלא גם התרוקנות עד כדי חשיכה מוחלטת ומבהילה. להמשיך לקרוא 49 ימים וגעגוע | על ספירת העומר

הודיה ואחריות

מאת: רפאל עברני

רפאל עברני

 

 

בפסח האחרון עליתי ברגל לירושלים.

כל מי שזכה ויצא לטייל השנה במהלך החג, בוודאי זוכר לטובה את מזג האוויר המושלם, הפריחה המשגעת והמוני בית ישראל שיצאו ליהנות מכל הטוב הזה – ברגל, באופניים וסביב המנגל. על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת שהייתה לי הזכות ללכת ברגל מתל-אביב לירושלים יחד עם חבורה נפלאה של עשרים וחמישה אנשים ונשים שהפכו את המסע הזה לחוויה מרתקת, משמחת ומעשירה.

אם ייצא לכם לפגוש מישהו או מישהי ממשתתפי המסע, ותשאלו אותם מה היה בשבילם הדבר הכי משמעותי, אני מוכן להמר שהתשובה שלהם תכיל או תתחיל במילה – "האנשים".

להמשיך לקרוא הודיה ואחריות

המולדת כחלום

מאת: אילנה שוורץ

אילנה שוורץ

 

 

לפני איזה זמן גיליתי גילוי ספק משעשע ספק מרעיש: בניגוד למה שהנחתי עד אז, כששאול טשרניחובסקי כתב על כך שהאדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו הוא לא מתכוון לישראל.
אין לי את מי להאשים בפספוס הזה מלבד את עצמי, שכן מלבד הבית הראשון של השיר שאר הבתים (אותם לא קראתי עד לאחרונה, מסתבר) אינם מתייחסים למולדת אלא למקום לידתו של המשורר.
אומנם קראתי פעמים אין ספור בספר בראשית את הפסוקים בהם אלוהים פונה לאברהם ומורה לו ללכת מארצו וממולדתו לטובת ארץ כנען. בפסוקים אלו ההפרדה נדמית ברורה – מולדת היא מקום לידה וארץ היא מקום של בחירה. אבל עדיין, המחשבה עיקשת: מולדת היא בית של עם, ולפיכך- ישראל היא המולדת. זו מחשבה מעט משעשעת, שכן כמי שהיא בת להורים עולים אני יודעת היטב שיש מולדת של זיכרונות ילדות ובית ומשפחה שחיה רחוק ושפה וגעגוע.
לזיהוי הראשוני והחד משמעי מבחינתי לכך שמולדת היא ארץ ישראל יש שורשים ציוניים חזקים. כבר מראשית תנועת הציונית נשמע רצון לתת מענה ליהודים שחיו בתודעת ״לך לך״ במשך אלפי שנים ארוכות, ולכוון אל הארץ אשר בה חיו אבות ואמהות העם. רצון זה נטבע גם בדמות המושג ׳בית לאומי׳ שהופיע עם הקמת ההסתדרות הציונית העולמית, היה בשימוש בהצהרת בלפור, בכתב המנדט ואף בהצהרת העצמאות.

להמשיך לקרוא המולדת כחלום

גאולת הדיבור | פסח בראי הקבלה

מאת: עמרי שאשא

עמרי שאשא

בספרי קבלה וחסידות מובא שפסח הוא הזדמנות להתבונן בדיבור האנושי, באופן שבו אנחנו משוחחים ומשתמשים בשפה. פסח הוא זמן ה"הגדה", ערב שבו אנחנו מדברים הרבה, מספרים, או "מגידים" את סיפור יציאת מצרים סביב השולחן. ר' נחמן כותב כי בפסח "יָצָא הַדִּבּוּר מֵהַגָּלוּת, בְּחִינַת "פֶּה סָח"" – הפה התחיל לשוח.
הדיבור נמצא בגלות. זו מטאפורה חזקה, שמפעילה אותנו מיד: האם הדיבור שלנו ב"גלות"? באיזה מובן? ואיך נוכל לגאול אותו?

להמשיך לקרוא גאולת הדיבור | פסח בראי הקבלה

במדרכה ליד האורתודוכסיה, מצאתי מקום בשבילי

מאת: דפנה צבי

דפנה צבי

 

 

לפני כשנתיים וחצי לערך התחלתי להתעניין ביהדות ובאורח החיים שאפיין עד לפני פחות מ-100 שנה את רוב משפחתי באירופה הגלותית. רוב חבריי המפרגנים סיננו לי בעיניים ספק תמוהות ספק מבולבלות אמרות בסגנון "יא דוסה" או "מה קרה שפתאום גילית את אלוהים?" והמשיכו בדרכם, מבלי להתחיל להבין את הקונפליקט ושאלות הזהות שבוערות בי. אז עשיתי את הלא ייעשה, שתיתי מיץ אומץ והלכתי אחר הלב. להמשיך לקרוא במדרכה ליד האורתודוכסיה, מצאתי מקום בשבילי

לא במחאה, בחברות.

מאת: קרן אפלבאום ריף

קרן אפלבאום-ריף

 

 

כל המתרחש בימים אלו סביב הפליטים מעורר סערה גדולה. תחושות מאוד חזקות של אחריות וערבות למי שדופקים בדלת, ומנגד חשש אמיתי ורציני מהמחירים הלא ידועים שטומנת בתוכה אותה האחריות. בתוך הסערה הזו אני מרגישה שקשה להשמיע קול. הנושא כולו הולאם לידי השיח הפוליטי של בעד ונגד, טובים ורעים, והמילים שהשתלטו על השיחה כמו גירוש, שואה, בעד, נגד, לא עושות מקום לשיחה שפויה שנצרכת בשעת סערה. להמשיך לקרוא לא במחאה, בחברות.

חשבון-נפש הוא לא מילה גסה: מדוע על היהודים החילונים לעסוק במוסר אישי?

מאת אבייתר בן ארצי

אבייתר בן ארצי

 

ישנם אנשים ונשים מהמגזר הדתי העושים לילות כימים בעיסוק במוסר האישי שלהם. האם הנחות היסוד של האדם החילוני מסוגלות להתיישב עם עיסוק שכזה? האישה או האיש החילוניים יוצאים מנקודות הנחה שונות לגבי תכלית העולם, תכלית האדם ותכלית הבריאה. מכאן יש מי שגוזרים כי העיסוק במוסר האישי זר לחילוניות. לכאורה, חילונים אינם מוטרדים אם חלילה התעצלו בעשיית הצדק, אם היו נקיים בבואם לעשות מעשה, או אם טיהרו מחשבתם ולבם לקראת הפעילות שעשו. עצלנות, נקיות וטוהר-הלב – לפי השיטה הזו – אינן מידות טובות אצל החילונים. הן מידות של דתיים בלבד.

להמשיך לקרוא חשבון-נפש הוא לא מילה גסה: מדוע על היהודים החילונים לעסוק במוסר אישי?

ניסן סלומינסקי לא צריך להיות אחראי על חייהן של נשים, גם אם התיק נגדו נסגר מחוסר ראיות

מאת: שירה גולדברג

שירה גולדברג

 

 

מה מאפשר לניסן סלומינסקי, חבר הכנסת מהבית היהודי שנחשד בהטרדות מיניות של לפחות 8 נשים שונות, לחזור לשמש כחבר כנסת מן המניין ולנהל את ועדת חוקה, חוק ומשפט?

נתחיל בעובדה היבשה: התיק נגד סלומינסקי נסגר. "משכשלו כל הניסיונות לגבות המתלוננת את העדות הנוספת ולערוך עימות, הודיע ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה כי לטעמו, נוכח התנהלותה האמורה של המתלוננת, צפוי קושי בניהול הליך משפטי", כתב היועץ המשפטי מנדלבליט בהחלטתו, והוסיף: "קיים קושי לבחון את טיב גרסאות המעורבים ואת משמעותן".

להמשיך לקרוא ניסן סלומינסקי לא צריך להיות אחראי על חייהן של נשים, גם אם התיק נגדו נסגר מחוסר ראיות

יש בי מזה, וגם מזה, יש בי שניהם

מאת: עדן ויזלמן

עדן ויזלמן

 

 

 

ושוב הגבה המורמת, ושוב המבט התוהה, והשאלה כבר צפה בינינו באוויר עוד לפני שהיא מתגלגלת מהלשון החוצה: "מה, אי אפשר לדבר איתך בשבת עכשיו?". כשבעומק, ברור לי שהשאלה הזאת, כמו עוד הרבה שאלות (על מחיצה, כשרות וכו'), הן על עצם המוכנות שלי לעשות פשרות מעשיות בחיים שלי, אל מול עולם הלכתי שאני לא תופסת את עצמי כמחויבת אליו. למה להציב את עצמי במצב שאני צריכה לעשות את הוויתורים האלה? מה לגבי חוסר ההגינות שבדבר? והחופש שזה לוקח ממני? לרוב, לא הייתי מייחסת הרבה חשיבות לשאלות האלה, פשוט כי היה לי ברור שאורח החיים שבחרתי לעצמי לא מרגיש לי כמו פשרה, ומבחינתי זה מספיק.

להמשיך לקרוא יש בי מזה, וגם מזה, יש בי שניהם

מאין באנו ולאין אנו

מאת אליהו אטיאס

מאין באנו לאין אנו

מחיים שלמים של דעות קדומות ומיתות משונות של אמיתות נשכחות.
משברי אגדות וסיפורי בדים משם, מהאוניברסיטה של החיים.
מסימני קריאה ושאלה הרוקדים לחליל של נרטיב חסר צליל.
מתשוקה לגעת בעץ הדעת, מרצון לעוף לעבר רדוף.
מארץ שבנתה את עברנו למורא. מקיפאון תרבותי וידע לאומי שמשמש כתכלית הנכנס למצית שלעיתים מסית.
מתפיסות עולם שגויות ודוממות שאלמלא כאן היו לנו לעולמות.

להמשיך לקרוא מאין באנו ולאין אנו

הדליקו אור ברחובות ושיר זמרו בעיר

דני סגל

מאת: הרב דני סגל

תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ (שבת כא:)

אין לך דבר שאין לו מקום. לכל חג, ולכל זמן יש גם את המקום שלו: בפסח אנחנו סביב שולחן גדול והכול קורה שם. בשבועות אנחנו בבית הכנסת, בלילה ארוך של תיקון. בסוכות, מחוץ לבית, בחצר, בבית של ארעי.

המקום של חנוכה זה הפתח.
להמשיך לקרוא הדליקו אור ברחובות ושיר זמרו בעיר

עמידה על הסף

מאת: ליאת פאלק

ליאת פאלק

אתם מכירים את הרגעים האלו בחיים שבהם עזבתם דבר אחד ואתם עוד לא בדבר הבא? זה יכול לקרות בכל מיני סיטואציות. נניח, עזבתם עבודה כי היא נמאסה עליכם או כבר לא התאימה למידות שלכם, אבל עוד אין לכם עבודה חדשה ואתם קמים לבוקר חדש נטול סדר יום. או למשל שסיימתם קשר זוגי ואתם כעת לבד, מנסים להבין איך להתמקם מחדש בסטאטוס השונה הזה שגורר איתו הרבה תחושות ומחשבות על עצמכם. זה יכול כמובן גם לקרות בדברים יותר יומיומיים וקטנים, כמו לצאת מהבית ואז למצוא את עצמי ממתינה לאוטובוס שיבוא. או להגיע למקום חדש פעם ראשונה, ולעמוד לפני הדלת הסגורה, שמאחוריה יש אנשים שאני עוד לא מכירה.
להמשיך לקרוא עמידה על הסף

חלונות שקופים אטומים

מאת: אילנה שוורץ

אילנה שוורץ

 

מונחים של חסד ונתינה תמיד נכחו בסביבה שלי.
גדלתי בקהילה קטנה שנכחו בה, לצד שגרה של תפילות משותפות ושיעורי תורה, מסגרות קבועות של נתינה ומעורבות חברתית. פעילויות אלו חצו את מגוון הגילאים, מילדי בית הספר היסודי דרך תלמידות התיכון, מבוגרים ומבוגרות. הזיכרון שלי מלא ברגעים של חלוקת ארגזי מזון בלילות חמישי בעיר הסמוכה לנו, התרגשות שמתלווה לטיפוס השקט במעלה חדר המדרגות, הנחת הארגז ליד דלת הכניסה, דפיקה מהירה וירידה זריזה במדרגות, שלא נתגלה בטעות. בימי הקיץ – קייטנת איל"ן מלאה בפעילויות ומשחקים, שהשתלבו למשך שבוע עמוס גם בסיוע פיזי בכל מה שדרוש לחניכים. ובתוך סערת החבר'ה והצחוק, הסיוע נדמה שגרתי כל כך, כמו ברור שזה מה שאנחנו רגילים בו, והעדינות והרוך שכרוכים בכך שתחת אחריותנו יש חניך או חניכה שזקוקים לנו, מרגישות מובנות מאליהן. להמשיך לקרוא חלונות שקופים אטומים

בשבח הביקורתיות [מאמר תגובה]

מאת: אורי הס

אורי הס

 

בשבוע שעבר ראובן היקר מאוד פרסם פה טור נהדר על הצורך במחשבה חיובית, מתינות ויצירה, לאור הרוחות הרעות הפושות בשיח הציבורי בישראל. הלוואי שהרוח הנושבת מהדברים ההם תמלא לנו קצת המפרשים. נקודה. אבל (מרגיש כמעט החטאה למטרה להמשיך ב"אבל", אבל תהיה זו החטאה לרוח הדיון החשובה לא פחות, אם אוותר על כך, אז…) אני לא בטוח שאני מסכים עם האבחנה הבסיסית שהוצגה בין החשיבה החיובית לחשיבה השלילית והשפעתן על המציאות שלנו. הייתי רוצה לאמץ את החשיבה החיובית והמתינות אך באותה נשימה להגן גם על ההפך מהם – הביקורת והקיצוניות (במובנים מסוימים שלהם). טענתי היא שאם לא נשמע את שני הקולות – מתינות וקיצוניות, נאמץ חשיבה חיובית ונשמור על ביקורת נוקבת – הרי ששפכנו את התינוק עם מי האמבט ויצאנו נפסדים.
להמשיך לקרוא בשבח הביקורתיות [מאמר תגובה]

על יצירה, מחשבה חיובית ומתינות

מאת: ראובן חורון

ראובן חורון

רציתי לשתף אתכם בנושא שמאוד מעסיק אותי בזמן האחרון, ולא נראה לי שיש מי שאינו שם לב אליו, והוא הלך הרוח שרווח בשנים האחרונות בשיח הציבורי במדינה. אני מתכוון לאותו שיח שלילי וביקורתי (במובן הרע של המילה) שמאפיין את הפוליטיקה, התקשורת והרשתות החברתיות. באופן אישי, אני מאוד מתוסכל מהמצב הזה, ומאוד הייתי רוצה שישתנה. אנסה לשתף בכמה מחשבות שהיו לי בעניין הזה, שאני מקווה שיעזרו להבין ולשפר את המצב.
אז קודם כל, איך בכלל הגענו למצב הזה? למה דווקא עכשיו? אני חושב שאת הבסיס לכך נשיא המדינה, רובי ריבלין, איבחן בצורה טובה מאוד בנאום השבטים שלו. בנאומו הוא מתאר את התהליך שבו החברה הישראלית עברה למבנה של שבטים, ללא רוב מוחלט, בניגוד ל"מדורת השבט" של העבר. יתר על כן, התהליך הזה רק יהיה יותר ויותר בולט בשנים הבאות. במצב הזה כל שבט חש איום על הזהות שלו ופחד לקיום השבט שלו. המציאות הזאת מהווה קרקע פורייה לליבוי יצרים של אלימות ושנאה שנמצאים בכל אדם ואדם. לכן, זה לא צריך להפתיע שהשיח השלילי קיבל תאוצה דווקא בשנים האחרונות.
להמשיך לקרוא על יצירה, מחשבה חיובית ומתינות

האם החילונים עדיין אורתודוקסים?

רגב בן דוד

מאת: רגב בן דוד

ישנה אמירה נושנה על כך ש"בית הכנסת שהחילונים לא הולכים אליו הוא אורתודוקסי". כלומר – החילונים אולי אינם מקיימים תורה ומצוות, אבל הם מקבלים במפורש או במובלע את התשובה האורתודוקסית לשאלה מהי היהדות. בעשורים האחרונים יש תחייה של העיסוק ביהדות בעולם החילוני, וגם הזרמים הלא-אורתודוקסיים החלו לתת מענה בטקסי חיים לציבור החילוני. האם האמירה הנושנה עדיין נכונה? באיזו מידה? ולמה? השאלות הללו מעסיקות אותי מכמה סיבות (שאותן אפרט בסוף), ואני רוצה לחלוק את תובנותיי לגביהן ולהזמין אתכם/ן להוסיף משלכם/ן.
להמשיך לקרוא האם החילונים עדיין אורתודוקסים?