עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת | דברים לפרשת בראשית

מאת: דני סגל.

מתחילים מהתחלה, אבל ממש.
פרשת בראשית, בריאת העולם, ששה ימים שבכל יום מתחדש משהו על קודמו; אור וחושך, לילה ויום, ים ויבשה, ארץ ושמים, צמחים, מאורות, עופות ודגים, כל החיה כולה והאדם. בתוך כל אלה אני רוצה להתייחס לרגע שכמעט לא קיים.
כשכמעט נגמר הכול ומסתיים פרק א’ במילים “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי”, ברגע שלפני תחילת פרק ב’, נכתב: “וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם”. אנחנו נעצרים לזמן שהוא לא זמן – בין השמשות של ערב שבת, השבת הראשונה בעולם. מספרת לנו המשנה במסכת אבות שעשרה דברים נבראו ברגע הזה שבין קודש לחול: להמשיך לקרוא עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת | דברים לפרשת בראשית

איך נהלך ברגש בבית אלוהים

מאת: מתן קפלן.

מוסף. סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. מילים מוכרות ובכל זאת כל כך מנוכרת לנו כמתפללים. מוסף – תפילה שעניינה בקורבנות היום; וסדר עבודת הכהן הגדול – שעניינו בעבודת הכהן הגדול בבית המקדש בירושלים. מה לנו ולבית המקדש? מה לנו ולכהן הגדול? מה משמעותה של תפילה זו ביום הכיפורים, מה משמעותו של סדר העבודה לקורא בן זמננו?

אלו הן מקצת השאלות החדות והנוקבות ליהודי המגיע להתפלל ביום הכיפורים. כיצד נעמוד נוכח תפילה זו – האם נשנה את מילותיה? האם נתרגם את משמעותה?

אולי התשובה אינה תלויה ביכולת שלנו לקחת את התפילה ולעצב אותה כראות עינינו, אלא דווקא בעמידתנו נוכח התפילה כפי שהיא. עלינו לנסות להקשיב אל קולה העתיק ולשאול – מה הוא משמיע? להמשיך לקרוא איך נהלך ברגש בבית אלוהים

ברית עם היהדות

מאת: מירית די-נור.

צהריי יום קרירים, שלהי אוגוסט, אדינבורו, סקוטלנד. אוחזת בידי כוס קפה מהביל ומביטה מבעד לחלון דירת ה-AIRBNB הקטנה – ארכיטקטורה זועקת היסטוריה ושורשים בכל רמ”ח לבניה ושס”ה רעפיה. הרחובות שזורים בפוסטרים ומודעות של פסטיבל הפרינג’ המקומי שנערך לאורך כל חודש אוגוסט אבל אותי מה שמעניין הוא בעיקר לנוח.

רק לפני יומיים הסתיים לו סמינר בוגרים +. הסמינר חתם עבורי תקופה של כמעט עשור שבה המדרשה נוכחת בחיי. תקופה שהחלה בגיל 23 עם תוכנית ההמשך ששינתה את שמה, עוד בימים בהם בית המדרש היה מבנה של גן, המטבח היה בחוץ והדק היה ארגז חול אחד גדול. כמו רבים אחרים, המדרשה על שלל משמעויותיה חדרה עמוק לליבי ולחיי ובמעגליה פגשתי את עמרי. יחד בחרנו, לפני שלוש שנים, להתגורר בירוחם (אחרי שאני הכרתי את היישוב במהלך שנות התואר הראשון בכפר הסטודנטים) תוך כדי שאנו חוברים למעגלים קהילתיים חדשים-ישנים המשיקים וחופפים במידה רבה עם המעגלים המוכרים מהמדרשה.  להמשיך לקרוא ברית עם היהדות

מרַבָּנוּת לְרִיבּוֹנוֹת

מאת: תמר גור-קראוזה.

אחד הרגעים המשמעותיים והמרגשים בחייו של אדם הוא יום חתונתו. יום נדיר ומרגש, שטומן בחובו הזדמנות גדולה – לעצירה, להתבוננות, לאספת כל אוהבינו סביבנו, הזדמנות לבחור אחד בשנייה קבל עם ועדה. זהו יום שבו אנו נותנים תוקף לבחירה וליחד שלנו, ומקבלים מעין “בוסטר” של אהבה להמשך החיים ואת הידיעה שאנחנו לא לבד בכל הסיפור הזה.

החופה היהודית אמורה להחזיק את כל המרכיבים הללו בתוכה: את הבחירה והעדות, את היחיד והיחד, את הקהל, ההתרגשות, העצב וההודיה. אבל, לצערנו הרב במציאות הישראלית לרוב לא כך נראית החופה. להמשיך לקרוא מרַבָּנוּת לְרִיבּוֹנוֹת

הגדרה כזהות

מאת: אור אליאסיאן.

ההגדרות הזהותיות השונות שלי מתקשות לדור בכפיפה זו עם זו על הנייר. ואף על פי כן, כולן מרכיבות את היותי. אני בוחרת להגדיר את עצמי כאישה, דתייה, לסבית ומזרחית, למרות שאף אחת מן הזהויות הללו לא מתיישבות עלי בדיוק. עם כל אחת אני בוחרת להתכתב ולמקם את עצמי אחרת ביחס אליה.

הזהות שלי איננה סטטית, אני מאמינה שהחיות נמצאת דווקא במתחים שמרכיבים אותה. המתח מאפשר לי להשאר עירנית כל העת. אני יכולה לבחור לוותר על הגדרות, ופשוט להיות מי שאני  – ישות ששומרת שבת, שהמסורת שלה שאובה מעיראק ואיראן ובזוגיות עם אישה אחרת. מבחינה פרקטית חיי ישמרו זהים, עם ההגדרה ובלעדיה. אולם לולא ההגדרה, אני הופכת להיות אוסף של פרקטיקות שאין שום דבר שמתכלל אותם מלבד שמי. להמשיך לקרוא הגדרה כזהות

דרושים שני שותפים – למאבק בזנות

מאת: רפי בינהורן.

ב-18 באוגוסט צוין יום השנה למותה של ג’, אישה שעבדה 15 שנים בזנות ושמה קץ לחייה, בעצרת זיכרון ומאבק בתופעת הזנות. מותה של ג’ לפני כשנה הצית מחאה לסגירת בית הבושת שבו היא הועסקה – מחאה שאכן הצליחה להביא לסגירת המקום. יש הרבה היבטים מכמירי לב בסיפור הזה. בין היתר זה עצוב וקשה מאוד שרק כאשר אישה מתאבדת בשל עיסוקה בזנות והכותרות בעיתונים מסוגלות להעיד על המתחולל במחשכים, ננקטים צעדים משמעותיים למגר את התופעה.

היבט נוסף שמעלה הסיפור הוא הבעייתיות שבבלעדיות של אנשי שמאל חילוניים בהנפת הדגל במאבק בזנות. השמאל החילוני, שאינו זוכה לפופולאריות רבה, דומיננטי ביוזמות נגד התופעה, ובשל כך נפגעת התמיכה ביוזמות כאלו, המקוטלגות בטעות כמגזריות.

זה מצער. המאבק הזה לא צריך להיות מגזרי. בל נשכח שהיהדות היא חלוצה בהנפת הדגל למיגור הזנות.  להמשיך לקרוא דרושים שני שותפים – למאבק בזנות

חורבן בית המקדש: העדר ונוכחות

מאת: עמרי שאשא

במעגל השנה היהודי מכונה שבת פרשת דברים ‘שבת חזון’. זו השבת המקדימה את צום תשעה באב ולכן קוראים בה את ההפטרה מתחילת ספר ישעיה המתארת את חטאי ירושלים ופותחת במילים “חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה ועל ירושלים…”. במוצאי השבת יכנס צום ט’ באב, היום שמוקדש לאבל על חורבן בתי המקדש הראשון והשני.

מה מקומו של בית המקדש בחיים היהודיים שלנו היום? ומה מסמל עבורנו חורבן בית המקדש? אני רוצה להצביע על שני דימויים שהציעה המסורת היהודית להבנת חורבן בית המקדש ובעזרתם לנסות ולענות את התשובה הפרטית שלי לשאלות הללו.  להמשיך לקרוא חורבן בית המקדש: העדר ונוכחות

הדברים שלא סיפרו לך על חופשת הלידה

מאת: שלומית ראונר-רוזיצקי

כשדורון נולד לפני שנתיים, הוא צרח בלי הפסקה, בערך שלושה חודשים רצוף. בהתחלה עוד חיפשתי את הוראות ההפעלה שלו. הן לא היו במסמך שהוצמד עם לוח קשיח לעריסה בבית החולים  (“אפגר 9.5, מניקה, לא להעיר בלילה, ברזל”), ולמרות שלהרף עין היה נדמה שכן, לא קיבלנו מענה מועיל גם מחבילות הלידה השיווקיות שצנחו עלינו (שלושה חיתולים, שני מגבונים, המון המון דברי שבח על החברה המשווקת ועל השי. בסעיף של הוראות ההפעלה: פנקי אותו בחיתולים שלנו והילד יהיה רגוע. לא עזר). הכי קרוב להוראות הפעלה היו דברי האחות הראשית שכינסה את ההורים החדשים ופירטה להם בסבלנות את כל צבעי היציאות האפשריות בחודשים הקרובים: החל מחרדל וכלה בכוסברה, דרך תיאורים של עוד כמה מאכלים שעד היום אני לא נוגעת בהם. להמשיך לקרוא הדברים שלא סיפרו לך על חופשת הלידה

מדוע למרות הכל לא אצעד בגאווה

מאת: נועם גזונדהייט

ה’חצי שקל’ שלי בעניין השיח סביב השתתפות השבוע ב”מצעד הגאווה”:

אני מאוד יכול להבין את האינטואיציה שדוחפת אנשים שאני אוהב ומעריך להצהיר על כוונתם ללכת לצעוד במצעד הגאווה לאור האירועים האחרונים, גם אני חשתי בה. להמשיך לקרוא מדוע למרות הכל לא אצעד בגאווה

מי מפחד משירה בנקי?

מאת: יבניה קפלון

כבר כמה חודשים שאני מנסה להבין למה הטקסט שאני כותב לכם עכשיו מטלטל אותי כל כך. נראה לי שיותר מכל סיבה, הניסיון למתוח חוט בין האימה ההיא ביום חמישי ההוא באמצע ירושלים, ללב שלכם ולבקשה שתכף אבקש מכם, הוא שקשה לי כל כך. זה מרגיש כמעט מסוכן מדי, ואולי אפילו קצת לא הוגן, לגשת אליכם ככה חשוף ופשוט לצפות, ואולי גם קצת לדרוש מכם, לקרוא בלב פתוח וגם להיענות, ובכל זאת… להמשיך לקרוא מי מפחד משירה בנקי?