יצירת שלום בעולם של גוונים

נטלי סינגר

מאת: נטלי סינגר

לאחרונה החלטנו להרים ערב משותף בבית פרת לקהילת ‘השותפין’ ולמקהלה. מאוד התרגשתי לקראת הערב, לא רק בגלל שלקהילה ולמקהלה יש נוכחות משמעותית בחיי, אלא גם בגלל שתהליך ההתכוננות לקראת הערב הזה (וכך גם כתיבת שורות אלו), גרם לי להבין ששתי הקבוצות האלו היו פעם חלומות בהקיץ שלא הייתי בטוחה שאי פעם יתגשמו.

תמיד רציתי קהילה משלי, קהילה שמי שחלק ממנה הוא משמעותי בתוכה. קהילה שבנויה מאנשים שאכפת להם זה מזה ברמה כזו או אחרת, וחיים בשותפות כלשהי ברמה היומיומית. במידה רבה, אני מרגישה שהחלום הזה הולך ומתגשם. חלומי השני, אותו הגשימה המקהלה, היה לשיר ללא בושה, ועם הקול הנמוך שלי, דבר שלא היה לי ברור מאליו.

הרעיון של החיבור בין “קהילה” ל”מקהלה” איננו שלי, ובשפה העברית, שתי המילים הללו חולקות את השורש המשותף – ק.ה.ל. כמו בפסוק שפותח בציווי “הקהל את העם” (דברים ל”א, י”ב), השורש הזה מחבר בין אנשים שונים ממקומות שונים, אבל בשונה מקהל מפגינים או קהל בהופעה, ‘קהילה’ ו’מקהלה’ חולקות גם משמעות ומהות משותפת, שהיא מעבר למשתתפים עצמם. כך, במקהלה אנחנו אמנם שרים בכיף ובלי בושה, אבל על פי החזון של אסתר, שיזמה ומובילה את המקהלה, הקבוצה הזו תמיד חושבת על ‘המעבר’ ופועלת למען הקהילה הרחבה יותר, על מנת להעניק לאנשים מבפנים ומבחוץ חוויה משמעותית.

בערב המשותף שארגנו, שקראנו לו “קהילולם”, התכנסנו כדי לחגוג את החיבור העמוק בין הקהילה למקהלה, וכדי ליצור משהו משותף וחדש ושלנו. בערב זה רציתי לדבר על הנושא של יצירה משותפת ועל האופן שבו דברים נוצרים, אותו אני פוגשת לא מעט בעבודת הצוות בבית פרת בפרט ובחיים שלי בכלל, וחושבת שהוא נושא מופלא ומורכב ששווה לעיין בו.

יש סוגים שונים של יצירה. יש דברים שנוצרים דרך מילים, ויש דברים שנוצרים דרך שירה וניגונים. לדוגמא, עצם הדיבור על קהילה מאפשר לה מקום להיווצר ולהתקיים. עוד דוגמא היא של בני זוג שמחליפים מילות אהבה, גם אם אהבה לא באמת ניתנת להסבר, אבל עצם דיבור האהבה אולי נותן מקום לחוויה ולתחושה הזו להיות. לעומת זאת, בשירה ומוסיקה, אפשר ליצור משהו ברובד אחר שהוא מעבר למילים, חיבור דרך תדר אולי פחות מוסבר. הרבה פעמים ביצירה משותפת, צריך מישהו בצד השני, שייתן קונטרה, שישמע ויקלוט את התדר שלנו, כדי שנוכל ליצור משהו יחד.

במזמור תהלים קכ”ב, דוד המלך כותב את המילים “יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ” על ירושלים. וחשבתי לעצמי, איך אפשר ליצור שלום ושלווה במקום של כל כך הרבה סגנונות, מחשבות ודעות, תרבויות שמתוכן צמחנו ושפות פנימיות אותן אנחנו מדברים? האם שלום הוא קיר לבן, שכולם מיישרים קו על פיו, סביבה הומוגנית כזו שחושבת ועושה אותו הדבר? או האם זהו קיר של פסיפס, של שונות?אולי ייתכן שהשלום מתבטא דווקא ביכולת להכיל את כל המגוון העצום שסביבנו, הדעות השונות, ועם זאת לשמור בו זמנית על העצמיות שלי, על השלמות הפנימית שלי. אולי זה שלום?

התהיות האלו הזכירו לי את מה שאנחנו עושים במקהלה. כדי לשיר יחד בהרמוניה, אני צריכה לשמוע את הקול שלי ולשמור עליו, לא להתבלבל ולאבד אותו, ובו זמנית לשמוע את הקולות האחרים שסביבי, לראות שהקול שלי מסתדר יחד איתם. אחרת לא תהיה הרמוניה. בעצם צריך להבין שלכל אחד, במקהלה או בקהילה, יש קול ייחודי, בגוון שונה, וכל קול הוא חשוב ומוסיף ובעל נוכחות, אבל שום קול הוא לא יפה כמו החיבור של כל הקולות יחד.

אני מאחלת לנו שנוכל לשמוע את הקולות שסביבנו, ואף יותר מכך, לצאת מתוך נקודת הנחה שמי שלידי, יש לו קול אחר, מסקרן, ששווה להכיר אותו. באותה הנשימה, אני מאחלת שנדע לשמור על הקול הפנימי שלנו ולדעת שגם הוא שווה הרבה. אולי כך נוכל ליצור הרבה דברים טובים באמת, להגשים חלומות, יחד, ולהביא שלום להיכל.

(הדברים נכתבו בהשראת הרב איתן צוקר ולילה קורן)

על דעת המקום ועל דעת הקהל | שיחה על מרחבי קדושה במדרשה

בבתי הפרת התחלנו לגעת בעדינות בנושא של מרחבי הקדושה שלנו במדרשה. כדי להעמיק את השיח ולהרבות קולות, אנחנו מזמינים אתכן ואתכם לצפות בסרטון שבו שירה ברששת, מנהלת ארגון הבוגרים, מציגה את השאלה ביתר בהירות ולספר לנו בתגובות מה אתם חושבים וחושבות.

לִבְנוֹת וּלְהִבָּנוֹת בָּהּ – החזון שנשכח בתקופת הבניה

עדו ניצן

מאת: עדו ניצן

אָנוּ בָּאנוּ אַרְצָה
לִבְנוֹת וּלְהִבָּנוֹת בָּהּ

השיר העממי הקצר הזה, שנכתב בשנות העשרה של המאה ה-20 בארץ ישראל, שופך אור על המטרה של הציונות וההתיישבות העובדת – לבנות ולהיבנות. לפזמון עממי אין יוצר, דומה שהוא קם ומופיע, מבטא את המחשבות והתחושות של בני התקופה.
לבנות ולהיבנות, שני הפכים שהם אחד. הבנייה, מכוונת החוצה. היא יוצרת, מפתחת, מקימה ומזיזה הרים בעולם הממשי. לעומתה ההיבנות, ההתפתחות והצמיחה המכוונת פנימה, אישית וחברתית, מפתחת חזון וכנפי רוח.
המילה בנייה מופיעה במקורות היהודיים בשני אופנים אלו, אך גם באופן שלישי. בנייה היא גם קיום הדורות הבאים, הצאצאים. בשילוב הבנייה המעשית והרוחנית דואגים לקיום הדורות הבאים.
עם זאת, דומה שהסימטריה, המוצגת בשיר זה בין “לבנות ולהיבנות” כשני אידיאלים בעלי ערך שווה, נשכחה קצת בעשורים הראשונים. בדורות הראשונים לציונות ולהתיישבות, בשל הכורח, עסקנו בעיקר בצד הבונה ולא בצד הנבנה.

להמשיך לקרוא לִבְנוֹת וּלְהִבָּנוֹת בָּהּ – החזון שנשכח בתקופת הבניה

אילו היינו בסנהדרין

ניצן ריבלין

מאת: ניצן ריבלין

מכות א’ יא’: סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית. רבי אלעזר בן עזריה אומר, אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים, אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.

באופן נדיר בעיני, מעלה המשנה דיון נורמטיבי. לא מה ישנו ומה אינו, מה אמת ומה שקר – אלא מה רצוי ואיך כדאי. קל לנו האנשים להיות כמו רבי טרפון ורבי עקיבא ולדבר על מה היה אם. מה הייתי עושה אם היה לי את הכוח. אם היו שואלים אותי. אם זה היה באחריותי. אם הייתי ראשת העיר, היה כאן טוב באמת, שלום בין שכנים וטוב עלי אדמות. אם הייתי מקבלת ההחלטות, לא היינו יוצאים למלחמות. אם הייתי אני הקטנה, עלומת השם, הפחדנית – הייתי אני באור הזרקורים, אז באמת הייתי מנצלת אותו לטובה. לא כמו אלה; כמו נושאי הלפיד, אוספי הקולות ומוכרי הסיסמאות.

להמשיך לקרוא אילו היינו בסנהדרין

מ”היהודי החדש” אל “ההתחדשות היהודית”: התפייסות עם העבר כמפתח ליצירת העתיד

ארז רוכמן

מאת: ארז רוכמן

הקדמה קצרה בתחפושת של התנצלות
מהי אותה “ההתחדשות היהודית” שנראה שכולם מדברים עליה? מה היא יכולה לתרום לנו? מדוע השיח עליה רלוונטי? ובייחוד, על איזה רקע היא צמחה ומה הקשר שלה לתפיסות משפיעות אחרות כמו “היהודי החדש” ו“שלילת הגלות”?
כאיש חינוך, כבוגר תואר בהיסטוריה כללית, וכתלמיד לתואר מתקדם בהיסטוריה של עם ישראל, אני אוהב במיוחד להצביע על אותן מגמות בהיסטוריה, ועל רעיונות שהופיעו בזמנים מסוימים, שמתברר שהייתה להן השפעה ישירה על הביוגרפיה האישית שלי ועל עיצוב החברה שבה אנו חיים. בימים אלה אני מגביר את העיסוק שלי באופן שבו הזהות היהודית עוצבה על ידי התהליכים העיקריים שנבעו מהמפגש של היהדות עם העידן המודרני. בעיניי, חשוב מאוד שניטיב להבין אותם דווקא מפני שהתהליכים הללו הם אלו שיצרו גם אותנו, ואת הזהות שלנו ממש.

להמשיך לקרוא מ”היהודי החדש” אל “ההתחדשות היהודית”: התפייסות עם העבר כמפתח ליצירת העתיד

“מקום לעצמנו לנבוט”: בדידות בחיים המודרנים

הילי אנושי

מאת: הילי אנושי

רגע קצר/ מאיר אריאל
אתמול היינו אני ואשתי אחד
לרגע קצר. אחר כך פנינו איש לעצמו.
אנחנו בודדים. מבודד באת ואל בודד
תשוב כי בודד אתה.
והחיה בודדה
והעוף בודד והדג בודד
והעץ בודד, ובודד כל גרגר
כל חלקיק בודד.
והעולם בודד. והשמש בודדה והירד בודד
בודדים בודדים בודדים נטפי המים
הכבדים הרוח הקלילה רסיסי האור
יקום בודד. מאוכלס בבדידויות לאין ספור.

להמשיך לקרוא “מקום לעצמנו לנבוט”: בדידות בחיים המודרנים

היהודים האמריקאים תורמים, הישראלים מתנדבים, האמנם?

יוני אלון

מאת: יוני אלון

מי שחווה תכנית או אירוע במדרשה יודע ומכיר היטב שהוא או היא בעצם לוקחים חלק בעולם העמותות. הרי המדרשה איננה עסק פרטי ואיננה עסק ציבורי אלא היא חיה באופן ברור בתוך המגזר השלישי בישראל. עמותות מתקיימות בעיקר מתרומות, במקרים רבים מדובר בתורמים יחידניים אשר מרכז חייהם איננו כאן בארצנו הקטנה. אך אין בכוונתי לכתוב כעת על אותם תורמים גדולים אלא עלינו, ‘הקטנים’, אלה שלוקחים חלק, מגיעים לאירועים ונרשמים לתוכניות. הייתי רוצה לכתוב עלינו. כיצד אכתוב עלינו? אכתוב תחילה על אנשים הנמצאים רחוק מכאן, מעבר לים.

להמשיך לקרוא היהודים האמריקאים תורמים, הישראלים מתנדבים, האמנם?

בית משותף וגיור חילוני מורשתי

מחשבות על ההצטרפות לעם היהודי בימינו

מאת: רגב בן דוד

רגב בן דוד חבריי וחברותיי בוגרי ובוגרות המדרשה,
בשנים האחרונות, בזמן שלמדתי ולימדתי במדרשה, עסקתי במקביל בגיבוש עמדתי בשאלת הגיור (או ההצטרפות לעם היהודי), באופן שיהלום את תמונת היהדות כפי שאני מבין אותה מתוך בית המדרש שלנו. השבוע יצא לאור במסגרת מכון המחקר מציל”ה נייר העמדה המתאר זאת באופן מקיף, ואני שמח לחלוק איתכם את עיקרי הדברים ולהפנות אתכם ולהפנות אתכם לנייר המלא. השאלה ‘כיצד מצטרפים לעם היהודי’ נגזרת מהשאלות ‘מהי יהדות’ ו’מהו יהודי’. מתוך כך, על אמונה בשלושה דברים הנייר עומד: שליהדות תמיד היו ותמיד יהיו פנים רבות; שהזהות היהודית החילונית־מורשתית היא בעלת חשיבות בעבר, בהווה ובעתיד היהודי; ושמוטלת על כולנו האחריות לשימור הלכידות בעם היהודי, אך לא באמצעות כפיית דרך אחת וויתור על הפנים הרבות.
להמשיך לקרוא בית משותף וגיור חילוני מורשתי

מפגשים שמשנים חיים

מאת: אבינועם רוזנק

אחת הדמויות המסתוריות ביותר בעולם היהודי בעת החדשה היא דמותו של “מר שושני”. עיוני בעבודת המוסמך של הודיה הר-שפי סמט פתחה לי עוד צוהר בנושא למידה, ידיעה וחינוך, שמפוגג מעט מהערפל האופף את הדמות הבלתי מפוענחת. הצטרפו אלי למסע קצרצר לדמותו של גאון, שיכול ללמד אותנו משהו משמעותי על חיים, לימוד, ידע וחינוך – שהם ליבת קיומנו, וכמרצה לחינוך יהודי באוניברסיטה העברית יש בסיפור זה עבורי משהו מרגש ועלום. זהו סיפור שמדגים מה כוחם של מורה וחינוך לשנות גורלם של בני אדם (ותלמידיו – שחוו מפגש זה עמו – הפכו למובילי הרוח בעולם היהודי, כאלי ויזל, שלום רוזנברג, עמנואל לוינס, מניטו ועוד).

מיהו מר שושני?

דמות של מורה שהיא כמעט מיתית. שמו האמיתי אפוף סוד (אם כי כנראה מדובר בהלל פרלמן, מי שהיה בין היתר תלמיד קרוב ואהוב על הרב קוק בשנות ה-20 של המאה הקודמת). מר שושני (1895–1968) היה גאון מוזנח ומורה מופלא, שאחז בעולמות ידע “מבהילים” בהיקפם ביהדות, מדעי הרוח והטבע. אין אחריו משנה ברורה, אך יש מזוודה מלאה במחברות סתומות, דחוסות ואפופות סוד. הוא הותיר חוויה צרובה של לימוד חסר תקדים, מטלטל ומשתק, ותחושה שעומדים אנו בפני “מחזיק המפתחות” של הידע. הוא הקסים את שומעיו והוא פיתה אותם להמשך המסע הרוחני לעולם הידע היהודי החובק עולם. מפגשים אלה היו כה עזים עד שמורי, שלום רוזנברג, מעיד על כך שלדידו העולם מחולק לשניים: “אלו שהכירו את שושני ואלו שלא הכירו אותו”.

להמשיך לקרוא מפגשים שמשנים חיים

חשבון-נפש הוא לא מילה גסה: מדוע על היהודים החילונים לעסוק במוסר אישי?

מאת אבייתר בן ארצי

אבייתר בן ארצי

 

ישנם אנשים ונשים מהמגזר הדתי העושים לילות כימים בעיסוק במוסר האישי שלהם. האם הנחות היסוד של האדם החילוני מסוגלות להתיישב עם עיסוק שכזה? האישה או האיש החילוניים יוצאים מנקודות הנחה שונות לגבי תכלית העולם, תכלית האדם ותכלית הבריאה. מכאן יש מי שגוזרים כי העיסוק במוסר האישי זר לחילוניות. לכאורה, חילונים אינם מוטרדים אם חלילה התעצלו בעשיית הצדק, אם היו נקיים בבואם לעשות מעשה, או אם טיהרו מחשבתם ולבם לקראת הפעילות שעשו. עצלנות, נקיות וטוהר-הלב – לפי השיטה הזו – אינן מידות טובות אצל החילונים. הן מידות של דתיים בלבד.

להמשיך לקרוא חשבון-נפש הוא לא מילה גסה: מדוע על היהודים החילונים לעסוק במוסר אישי?

יושב על הגדר? כשהדילמה דופקת בדלת.

מאת אורי הס

אורי הס

 

 

 

“יושב על הגדר, רגל פה, רגל שם”
אנחנו אנשים מתלבטים. אולי זה העם, אולי זה הדור, אולי הניחוח הבית-מדרשי, אבל אנחנו אוהבים את ההתלבטות. יש משהו מעורר הערכה באדם שמוכן להודות ולומר “לא חשבתי על זה מספיק”, “אני מבין את שני הצדדים” או “טרם החלטתי מה דעתי”. משהו קוסם בנכונות לבחון את הסיטואציה לעומקה ולקחת את הזמן להתבשל בהחלטה.

אבל מה עושים במקרים בהם את לא יכולה לשבת על הגדר? במצב בו הדילמה פורצת את הדלת בסערה, ומכריחה אותך לבחור? לי התחושה הזו מרגישה מלחיצה ולא הוגנת –לא הייתי מוכן, לא אני בחרתי בכך! כאילו נשמטה הקרקע מתחת לרגליים, אני נאלץ להתייצב, לבחור עמדה, להגדיר את עצמי בעל כורחי. אני חושש שהגדר שעליה אנחנו יושבים בבטחה התערערה. גם אם הדילמה עוד לא פרצה את הדלת, היא עומדת ונוקשת ומאבדת סבלנות. בהרבה מקרים יש לנו אפשרות להשהות אותה, לבחון את עמדתנו. אני חושש שההזדמנות הזו חלפה, ובאופן לא הוגן, אנחנו ניאלץ כולנו לפתוח לה את הדלת ולבחור.

להמשיך לקרוא יושב על הגדר? כשהדילמה דופקת בדלת.

דָבָּׂ‎שות תודה

מאת: מאור הורנשטיין

יצא לי להרהר בזמן האחרון על איזה זן חדש של תודה (בטח יש איזה ספרון, מין “מגדיר תודות” איפשהו בעולם) שתפס אותי בזמן האחרון. בגלל שלא מצאתי את מגדיר התודות המדובר בשום חנות ספרים – עד שיימצא שם יותר מוצלח, בואו נקרא לזן הזה בינתיים דָבּשת תודה. זו מין תודה כזו שנמצאת על הגב, לא מודעים לה כלל ואפשר לסחוב אותה שנים. אבל אם מישהו פתאום יסובב לנו את הראש (בעדינות, כן?) או ישים רגע מראה מול העיניים – נוכל לראות – בואנה, יש לי פה איזו תודה שצריך לטפל בה. להמשיך לקרוא דָבָּׂ‎שות תודה

אמת מארץ תצמח

מאת: אלחנן לואיס.

בשיחה שהייתה לי לפני מספר שנים עם אבא שלי הוא אמר לי שלמושג אמת בתורה אין את אותה המשמעות שיש למושג זה כפי שאנו משתמשים בו היום. אמת בתורה פירושה: נאמנות. האמירה הזו הייתה לא יותר ממעניינת בעיני מבחינה אינטלקטואלית, אבל מהפכנית מבחינה פנימית, ואני חושב שלא הבנתי באותו רגע עד כמה. להמשיך לקרוא אמת מארץ תצמח

כן היה זה לא טוב

[פינה בנושא חרטה, מתוך מגזין מיוחד שיצא לאור בחנוכה]

מאת: אנונימית

הייתי חלק משלישית בנות בלתי נפרדות: תמיד ביחד בסניף, ישנות אחת אצל השניה, מרכלות על אותם בנים…

בערב אחד סתמי למדי יצאנו לשוק כדי קצת לשתות ולהשתחרר מהשבוע. אני כבר לא ממש זוכרת איך הערב הזה התגלגל, לכן אני גם לא יודעת להגיד מה תקף אותי פתאום לשאת איזה נאום נטול הקשר או התחשבות, נאום קצרצר שסיפר – אין לי מושג למה חשבתי שזה רעיון טוב להגיד את זה – שהקשר שלנו לא מספיק עמוק וחשוב לי. להמשיך לקרוא כן היה זה לא טוב

שישה מודלים “אגדיים” של שבת: מחשבות לקראת הלכה חדשה

מאת: רגב בן דוד
פורסם ב”דעת פרת”, גיליון 16: שבת (תמוז, תשע”ז), עמ’ 10-12.

“לבני-ישראל יש יצירה נהדרה שלו – יום קדוש ונעלה, “שבת המלכה”. בדמיון העם היתה לנפש חיה בעלת גוף ודמות הגוף, כלילת זוהר ויופי. […] מי יאמר, מי יכריע, יציר כפיה של מי היא, על ידי מי היתה למה שהיתה: על ידי ההלכה, או על ידי האגדה? […]
כשאני עובר בין אותם הדפים ורואה שם חבורות חבורות של תנאים ואמוראים בעבודתם, אני אומר: אכן, אמני חיים אני רואה לפני! אמני חיים בבית היוצר ועל האבניים!”
(ח”נ ביאליק, “הלכה ואגדה”, 1917)

להמשיך לקרוא שישה מודלים “אגדיים” של שבת: מחשבות לקראת הלכה חדשה

עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת | דברים לפרשת בראשית

מאת: דני סגל.

מתחילים מהתחלה, אבל ממש.
פרשת בראשית, בריאת העולם, ששה ימים שבכל יום מתחדש משהו על קודמו; אור וחושך, לילה ויום, ים ויבשה, ארץ ושמים, צמחים, מאורות, עופות ודגים, כל החיה כולה והאדם. בתוך כל אלה אני רוצה להתייחס לרגע שכמעט לא קיים.
כשכמעט נגמר הכול ומסתיים פרק א’ במילים “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי”, ברגע שלפני תחילת פרק ב’, נכתב: “וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם”. אנחנו נעצרים לזמן שהוא לא זמן – בין השמשות של ערב שבת, השבת הראשונה בעולם. מספרת לנו המשנה במסכת אבות שעשרה דברים נבראו ברגע הזה שבין קודש לחול: להמשיך לקרוא עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת | דברים לפרשת בראשית

איך נהלך ברגש בבית אלוהים

מאת: מתן קפלן.

מוסף. סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. מילים מוכרות ובכל זאת כל כך מנוכרת לנו כמתפללים. מוסף – תפילה שעניינה בקורבנות היום; וסדר עבודת הכהן הגדול – שעניינו בעבודת הכהן הגדול בבית המקדש בירושלים. מה לנו ולבית המקדש? מה לנו ולכהן הגדול? מה משמעותה של תפילה זו ביום הכיפורים, מה משמעותו של סדר העבודה לקורא בן זמננו?

אלו הן מקצת השאלות החדות והנוקבות ליהודי המגיע להתפלל ביום הכיפורים. כיצד נעמוד נוכח תפילה זו – האם נשנה את מילותיה? האם נתרגם את משמעותה?

אולי התשובה אינה תלויה ביכולת שלנו לקחת את התפילה ולעצב אותה כראות עינינו, אלא דווקא בעמידתנו נוכח התפילה כפי שהיא. עלינו לנסות להקשיב אל קולה העתיק ולשאול – מה הוא משמיע? להמשיך לקרוא איך נהלך ברגש בבית אלוהים

בזכות השיבה (הליברלית) למסורת היהודית

תשובה למרגלית ושרון (או: בדיקת כיוון להתחדשות היהודית הפלורליסטית)

לאחרונה נפתח ויכוח חשוב ומרתק שנוגע במהותו של מפעל ההתחדשות היהודית הפלורליסטית בישראל, ומצביע על אתגריו המהותיים. הויכוח התנהל מעל דפי ה- Boston Review בין פרופ’ אבישי מרגלית וד”ר אסף שרון, מצד אחד, לבין פרופ’ מייקל וולצר, מהצד השני. מרגלית ושרון תקפו את טענתו של וולצר בספרו האחרון (העוסק במקרי-הבוחן של הודו, אלג’יריה וישראל) כי תהליך החילון נכשל מפני ששלל ודחה את המסורת באופן גורף במקום להיכנס להתמודדות פעילה, וביקורתית, איתה. טענתם הכללית של מרגלית ושרון היא כי לא ניתן לעשות שימוש ביקורתי במסורת על מנת לפנות לבעלי נטיות מסורתיות ולהעביר אותם למחנה הליברלי. וולצר הגיב למאמר שלהם, והם השיבו לתגובתו. (ועוד טקסט רלוונטי הוא ביקורת הספר של וולצר מאת תומר פרסיקו.)

מכיוון שבדיון עלו טענות חשובות ומהותיות למפעל ההתחדשות היהודית הפלורליסטית (והאנטי-פלורליסטית) בישראל, אצביע כאן על הטענות המרכזיות שעלו בו – ואדון בהן. להמשיך לקרוא בזכות השיבה (הליברלית) למסורת היהודית

ברית עם היהדות

מאת: מירית די-נור.

צהריי יום קרירים, שלהי אוגוסט, אדינבורו, סקוטלנד. אוחזת בידי כוס קפה מהביל ומביטה מבעד לחלון דירת ה-AIRBNB הקטנה – ארכיטקטורה זועקת היסטוריה ושורשים בכל רמ”ח לבניה ושס”ה רעפיה. הרחובות שזורים בפוסטרים ומודעות של פסטיבל הפרינג’ המקומי שנערך לאורך כל חודש אוגוסט אבל אותי מה שמעניין הוא בעיקר לנוח.

רק לפני יומיים הסתיים לו סמינר בוגרים +. הסמינר חתם עבורי תקופה של כמעט עשור שבה המדרשה נוכחת בחיי. תקופה שהחלה בגיל 23 עם תוכנית ההמשך ששינתה את שמה, עוד בימים בהם בית המדרש היה מבנה של גן, המטבח היה בחוץ והדק היה ארגז חול אחד גדול. כמו רבים אחרים, המדרשה על שלל משמעויותיה חדרה עמוק לליבי ולחיי ובמעגליה פגשתי את עמרי. יחד בחרנו, לפני שלוש שנים, להתגורר בירוחם (אחרי שאני הכרתי את היישוב במהלך שנות התואר הראשון בכפר הסטודנטים) תוך כדי שאנו חוברים למעגלים קהילתיים חדשים-ישנים המשיקים וחופפים במידה רבה עם המעגלים המוכרים מהמדרשה.  להמשיך לקרוא ברית עם היהדות

מרַבָּנוּת לְרִיבּוֹנוֹת

מאת: תמר גור-קראוזה.

אחד הרגעים המשמעותיים והמרגשים בחייו של אדם הוא יום חתונתו. יום נדיר ומרגש, שטומן בחובו הזדמנות גדולה – לעצירה, להתבוננות, לאספת כל אוהבינו סביבנו, הזדמנות לבחור אחד בשנייה קבל עם ועדה. זהו יום שבו אנו נותנים תוקף לבחירה וליחד שלנו, ומקבלים מעין “בוסטר” של אהבה להמשך החיים ואת הידיעה שאנחנו לא לבד בכל הסיפור הזה.

החופה היהודית אמורה להחזיק את כל המרכיבים הללו בתוכה: את הבחירה והעדות, את היחיד והיחד, את הקהל, ההתרגשות, העצב וההודיה. אבל, לצערנו הרב במציאות הישראלית לרוב לא כך נראית החופה. להמשיך לקרוא מרַבָּנוּת לְרִיבּוֹנוֹת