"מקום לעצמנו לנבוט": בדידות בחיים המודרנים

הילי אנושי

מאת: הילי אנושי

רגע קצר/ מאיר אריאל
אתמול היינו אני ואשתי אחד
לרגע קצר. אחר כך פנינו איש לעצמו.
אנחנו בודדים. מבודד באת ואל בודד
תשוב כי בודד אתה.
והחיה בודדה
והעוף בודד והדג בודד
והעץ בודד, ובודד כל גרגר
כל חלקיק בודד.
והעולם בודד. והשמש בודדה והירד בודד
בודדים בודדים בודדים נטפי המים
הכבדים הרוח הקלילה רסיסי האור
יקום בודד. מאוכלס בבדידויות לאין ספור.

נפגשנו לא מזמן לערב שותפין ראשון בירושלים בנושא בדידות. אני כותבת את השורות האלה מחדר המגזינים בקומה שלוש בספריית האוניברסיטה העברית בהר הצופים. הקול היחיד שנשמע הוא ידיי שמקלידות במהירות על המקשים. מדי פעם מישהו משתעל, מתעטש, סוגר ריץ'-רץ', אבל מדובר באחת הפיסות היחידות של כבוד ללמידה עצמאית, שקטה, שנותרו בקמפוס. שני האנשים שיושבים איתי בשולחן הם אנשים שאני מכירה. אני מכירה את שמם, גילם, שמות כמה מאהוביהם. אני יודעת מה הם לומדים ומה הם אוהבים לעשות. יתר האנשים שבחדר זרים לי. זה לא באמת משנה.

להמשיך לקרוא "מקום לעצמנו לנבוט": בדידות בחיים המודרנים