לא במחאה, בחברות.

מאת: קרן אפלבאום ריף

קרן אפלבאום-ריף

 

 

כל המתרחש בימים אלו סביב הפליטים מעורר סערה גדולה. תחושות מאוד חזקות של אחריות וערבות למי שדופקים בדלת, ומנגד חשש אמיתי ורציני מהמחירים הלא ידועים שטומנת בתוכה אותה האחריות. בתוך הסערה הזו אני מרגישה שקשה להשמיע קול. הנושא כולו הולאם לידי השיח הפוליטי של בעד ונגד, טובים ורעים, והמילים שהשתלטו על השיחה כמו גירוש, שואה, בעד, נגד, לא עושות מקום לשיחה שפויה שנצרכת בשעת סערה. להמשיך לקרוא לא במחאה, בחברות.

יושב על הגדר? כשהדילמה דופקת בדלת.

מאת אורי הס

אורי הס

 

 

 

"יושב על הגדר, רגל פה, רגל שם"
אנחנו אנשים מתלבטים. אולי זה העם, אולי זה הדור, אולי הניחוח הבית-מדרשי, אבל אנחנו אוהבים את ההתלבטות. יש משהו מעורר הערכה באדם שמוכן להודות ולומר "לא חשבתי על זה מספיק", "אני מבין את שני הצדדים" או "טרם החלטתי מה דעתי". משהו קוסם בנכונות לבחון את הסיטואציה לעומקה ולקחת את הזמן להתבשל בהחלטה.

אבל מה עושים במקרים בהם את לא יכולה לשבת על הגדר? במצב בו הדילמה פורצת את הדלת בסערה, ומכריחה אותך לבחור? לי התחושה הזו מרגישה מלחיצה ולא הוגנת –לא הייתי מוכן, לא אני בחרתי בכך! כאילו נשמטה הקרקע מתחת לרגליים, אני נאלץ להתייצב, לבחור עמדה, להגדיר את עצמי בעל כורחי. אני חושש שהגדר שעליה אנחנו יושבים בבטחה התערערה. גם אם הדילמה עוד לא פרצה את הדלת, היא עומדת ונוקשת ומאבדת סבלנות. בהרבה מקרים יש לנו אפשרות להשהות אותה, לבחון את עמדתנו. אני חושש שההזדמנות הזו חלפה, ובאופן לא הוגן, אנחנו ניאלץ כולנו לפתוח לה את הדלת ולבחור.

להמשיך לקרוא יושב על הגדר? כשהדילמה דופקת בדלת.