השאיפה לתוהו ובוהו

חן דרעי

מאת: חן דרעי

חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, זמן המוקדש לחשבון נפש וקבלה לעתיד, נגמר בתקיעה, שברים ותרועה בראש השנה – יום הדין. מיום זה, בו אנו משליכים את חטאינו ומקבלים את גזר דיננו לשנה הקרובה, אנו ממשיכים לעשרת ימי תשובה, ימים שמתקצרים והולכים עד ליום הכיפורים.

התבוננות בתפילת יום הכיפורים ובמוטיבים השזורים בה הביאו אותי לתהות על קנקנה של אותה תשובה, זאת שבין גזר הדין[1] לבין אל נורא עלילה[2]. למעשה, עניין התשובה ביום הכיפורים מצוי בחמשת הווידויים שאנו אומרות ואומרים בו, וידוי בכל תפילה. אך בניגוד לתשובה "אמיתית" הדורשת חזרה אל החטא, התנתקות ממנו והתנקות ממנו, הווידויים של יום הכיפורים הם וידויים ציבוריים, הכתובים בלשון רבים, "אשמנו, בגדנו, גזלנו …" שבהם אנו לא מתייחסים לחטא אלא לאידאת החטא. איזו מן תשובה זו?
להמשיך לקרוא השאיפה לתוהו ובוהו

בלי חרטות

מאת: עדי שילה
מתוך מגזין הבוגרים "ברוכות הבאות לחיים הבוגרים שלכן"

קשה לי להיזכר ברגע של חרטה בחיי. זה לא כי אני שלמה בהכרח עם כל החלטה שלקחתי, אבל החרטה היא מושג שנעלם מהשפה שלי.

חרטה נובעת מתוך הכרה בבחירה שגויה והידיעה הברורה כי בחירה אחרת הייתה מניבה תוצאות טובות יותר. אנחנו מתחרטים על בחירות שנבחרו ועל אלו שלא, מתחרטים על שתיקה ועל דיבור, מתחרטים על מחשבה ועל מעשה. אנחנו מתחרטים בצנעה, כאילו לוחשים לעצמנו בשקט שיכול היה להיות טוב יותר לו רק. בעצם, החרטה היא תליית תקווה באפשרות האחרת, שאולי הייתה מניבה פירות טעימים יותר.
להמשיך לקרוא בלי חרטות

רגע של שינוי

מאת: טום כהן
מתוך המגזין "ברוכים הבאים לחיים הבוגרים שלכם"

זה קרה לפני כ-6 שנים. אני יורד מהאוטובוס מול בנייני האומה, אחרי נסיעה ארוכה ומעייפת. מולי אני רואה את הדגלים של המרתון מתנוססים בעוז. אז לא לגמרי הבנתי מה המשמעות של 'מרתון', עוד הייתי רחוק, המילה הייתה לגמרי זרה לי. אבל כמו תמיד, אני סקרן לדברים חדשים, שמתי פעמיי לכיוון בנייני האומה. באותו ערב נערכה במקום 'חלוקת ערכות' לרצים, למרתון שהתקיים ביום למחרת ברחובותיה של ירושלים.

נכנסתי כולי פנימה – 'כולי' שהיה אז למעלה מ-90 ק"ג – וראיתי מלא אנשים עוברים בין דוכני בגדי הספורט; אולם מלא, שרק מבקש שאכניס יד לכיס ואשלוף ארנק. הסתובבתי בין אותם אנשים, שחלקם כבר היו בדרכם חזרה ובידיהם שקיות הערכה למרתון, הולכים בראש מורם ובגאווה גדולה לריצת ה'מרתון' שלהם. לא יכולתי להרגיש אז חלק, כי מעבר לרקמות השומן שהצטברו במהלך חיי על גוף לא גבוה במיוחד, חצץ שם משהו ביני לבין עצמי וביני לבין העולם שבחוץ. בעולם שבו התעצבתי חיי הגוף היו מותרות, וכך עם השנים גם הגוף שלי נהפך לי לזר, ולא חשבתי על עצמי שאני 'שמן'.
להמשיך לקרוא רגע של שינוי